לפנינו משנה שנייה בפרק הראשון של מסכת מעשר שני, העוסקת בדברים שאין רוכשים בכספי מעשר שני: "אין לוקחין עבדים ושפחות וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני". אין רשאי אדם לקנות בכספי מעשר שני:
עבדים ושפחות.
קרקעות.
בהמה טמאה.
הטעם לכך: אין דברים אלו ראויים לאכילה, וההיות ראוי לאכילה הוא מן התנאים הנדרשים כדי להשתמש בכספי מעשר שני לקנייה.
"ואם לאו - יאכל כנגדן":
אם בדיעבד נרכשו פריטים אלו בכספי מעשר שני, על הקונה לקחת מאכל כלשהו בשווי דמי המעשר השני ולאוכלו בירושלים בקדושה, בקדושת מעשר שני. אכילה זו פועלת באופן מסוים כפדיון עבור אותם פריטים, שנתפסה בהם קדושת מעשר שני אף שאין קדושה זו מתאימה להם.
המפרשים מבארים כי בתרחיש זה היה ראוי לכאורה לומר שהעסקה אינה תקפה כלל. שני טעמים לכך שאין אומרים כן:
מדובר בקנייה שנעשתה במזיד, מתוך ידיעה שאלו כספי מעשר שני.
ואף אם נעשתה בשוגג, אפשר שהמוכר אינו נמצא, ולפיכך אין אפשרות לבטל את החליפין.
לפיכך קובעת המשנה "יאכל כנגדן" - יש לאכול מאכל בקדושת מעשר שני כנגד אותו סכום.
קרבנות שאין מביאים מדמי מעשר שני:
המשנה ממשיכה: "אין מביאין קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות, חטאות ואשמות מדמי מעשר שני" - אין להביא בכספי מעשר שני את הקרבנות הבאים:
הציפורים הבאות לקרבן זב או זבה.
הציפורים הבאות לקרבן יולדת, אישה שילדה.
קרבן חטאת וקרבן אשם.
ואם הביא - "יאכל כנגדם", עליו לאכול מאכל בירושלים בקדושת מעשר שני כנגד אותו סכום.
ההלכה קובעת שאף על פי שאלו קרבנות, ואף שכספי מעשר שני כשרים לזבחי שלמים, בקרבנות אלו אין להשתמש בהם. הטעם: כל אלו קרבנות חובה, שהאדם מחויב בהבאתם, בעוד זבחי השלמים הנקנים בכספי מעשר שני אינם חובה אלא נדבה. וההלכה היא שכל דבר הבא בחובה, שיש אחריות להביאו, חייב לבוא מן החולין - מכספים שאינם קדושים. כספי מעשר שני הם כספים קדושים, ושימוש בהם לצורך זה כמוהו כפריעת חוב בדמי מעשר שני, דבר האסור.
ויש המבארים טעם נוסף: חלק מקרבנות אלו הם עולות, והעולה נשרפת כליל ואינה נאכלת כדרך שנאכלים השלמים. ואף החטאת והאשם, מאחר שאינם נאכלים אלא לכהנים, מוגבל מעגל האוכלים; ורוב דיני מעשר שני נאמרו בדברים הנאכלים לבעלים, והבעלים אינו בהכרח כהן.
"זה הכלל":
"כל שהוא חוץ לאכילה, לשתייה ולסיכה, מדמי מעשר שני - יאכל כנגדו" - כספי מעשר שני שהוצאו על דברים שאינם ראויים לאכילה, לשתייה או לסיכה (השימוש הרגיל בשמן זית), מחייבים אכילת מאכלים בקדושת מעשר שני כנגדם.
כלל זה כולל כל דבר שהוא מחוץ לגדר הראוי לאכילה, ובנוסף לכך גם דברים שהתורה הוציאה במיוחד מכלל האפשרות לאוכלם בקדושת מעשר שני: מים, מלח, ופירות המחוברים לקרקע.
לסיכום: במשנה זו למדנו אילו דברים אין רוכשים בכספי מעשר שני - עבדים ושפחות, קרקעות ובהמה טמאה - מפני שאינם ראויים לאכילה, ואילו קרבנות אין מביאים מדמיו - קיני זבים, קיני זבות, קיני יולדות, חטאות ואשמות - מפני שהם באים בחובה, וכל הבא בחובה צריך לבוא מן החולין. ובכולם, בדיעבד, "יאכל כנגדן". וכן עמדנו על הכלל שכל שימוש בדמי מעשר שני שמחוץ לאכילה, לשתייה ולסיכה מחייב אכילת מאכל כנגדו בקדושת מעשר שני בירושלים, ובכלל זה אף מים, מלח ופירות המחוברים לקרקע.