מעשר שני, פרק א', משנה ו. המשנה עוסקת במי שנטל מכספי מעשר שני וקנה בהם בהמה מחוץ לירושלים - לא בתוך העיר אלא מחוצה לה. בדין זה מחלקת המשנה בין שוגג למזיד:
בשוגג: אם עשה זאת מבלי שהבין כי הכסף שבו השתמש הוא כסף מעשר שני - המכר בטל והכסף חוזר. הטעם: מי שנתן את הכסף עבור הבהמה אינו יודע שהבהמה נעשתה כעת מעשר שני ושיהיה עליו להעלותה לירושלים. הואיל ולא הבין זאת, הרי זה מקח טעות, והמכר בטל.
במזיד: אם ידע שהכסף הוא כסף מעשר שני, וידע שהוא מעביר את קדושת כסף המעשר על הבהמה - עליו להעלות את הבהמה ולאכלה בירושלים. אין הוא יכול אף לפדותה, מאותו רגע שפדה עליה את הכסף.
בזמן שאין מקדש:
כאשר אין בית המקדש קיים, ואין באפשרותו להביא את הבהמה כקורבן - "תיקבר על ידי עורה". כלומר, יש לקבור את הבהמה: להניחה עד שתמות ולקברה. "על ידי עורה" פירושו יחד עם העור - אין ליהנות אף מן העור, אלא שניהם נקברים כאחד.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין הקונה בהמה בכספי מעשר שני מחוץ לירושלים: בשוגג - המכר בטל מדין מקח טעות והכסף חוזר למקומו; במזיד - הבהמה נתקדשה, ועליו להעלותה ולאכלה בירושלים, ואף אינו יכול לפדותה; ובזמן שאין מקדש - תיקבר על ידי עורה, ללא הנאה כלל, אף לא מן העור.