לפנינו משנה ה' בפרק א' של מסכת מעשר שני. המשנה מלמדת כי הקונה בכספי מעשר שני אחד מן הדברים הבאים - אין קדושת המעשר חלה עליהם:
מים.
מלח.
פירות המחוברים לקרקע.
פירות שאין באפשרותם להגיע לירושלים - שירקבו בדרך בטרם יגיעו לשם.
מאחר שאין קדושת המעשר חלה על פריטים אלו, הכסף שקיבל המוכר תמורתם נותר בקדושת מעשר שני, ועליו להחזירו ללוקח שנתן לו את הכסף.
ואם הלוקח אינו נמצא, מוטל על המוכר לפדות את אותו כסף על דבר אחר, ולאכול את אותו דבר בירושלים.
מדוע אין דברים אלו נקנים בכספי מעשר שני:
מדרשת הפסוק נלמד כי אין קונים במעות מעשר שני אלא דברים העומדים בארבעה תנאים, וכולם נלמדים מאותו פסוק עצמו:
שיהיה ראוי לאכילה.
שיהיה גדל מן הקרקע - ואף בהמה נחשבת כניזונת מן הקרקע.
שיוכל להתקיים עד שיגיע לירושלים.
שיהיה תלוש מן הקרקע.
הקונה פירות במעות מעשר שני מחוץ לירושלים:
הקונה פירות במעות מעשר שני מחוץ לירושלים - חלה על הפירות קדושת מעשר שני, ומעתה יש להעלותם לירושלים. המשנה מחלקת בין שוגג למזיד:
"בשוגג": אם לא ידע הקונה שהוא משתמש במעות מעשר שני, המכירה מתבטלת והכסף חוזר, שכן זהו "מקח טעות" - בשעת הקנייה לא הבין שמעתה יהיה עליו להעלות פירות לירושלים במקום כסף, טורח גדול בהרבה, ולפיכך מבטלים את המקח.
"במזיד": אם ידע שמעות מעשר שני בידו וקנה בהן פירות בכוונה - דבר האסור, שהרי אין קונים פירות במעות מעשר שני מחוץ לירושלים - אין המקח מתבטל, ועליו להעלות את הפירות ולאוכלם בירושלים. אף אינו רשאי לפדותם בחזרה על מעות.
לכתחילה, אין להשתמש במעות מעשר שני לקניית פירות מחוץ לירושלים, אלא בירושלים בלבד.
ובזמן שאין בית המקדש קיים, שאין אוכלים בו מעשר שני בירושלים - "ירקבו": הפירות שחלה עליהם קדושת מעשר שני אינם נפדים בחזרה על כסף, ולפיכך אין ברירה אלא להניחם עד שירקבו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מים, מלח, מחובר לקרקע ופירות שאינם מגיעים לירושלים אינם נקנים במעות מעשר שני, ולפיכך הכסף שבידי המוכר נשאר בקדושתו ומוחזר ללוקח (ואם אינו נמצא - נפדה על דבר אחר הנאכל בירושלים); עמדנו על ארבעת התנאים הנלמדים מן הפסוק - ראוי לאכילה, גדל מן הקרקע, מתקיים עד ירושלים ותלוש; ועל החילוק בין שוגג למזיד בקונה פירות מחוץ לירושלים, ועל הדין בזמן שאין בית המקדש קיים.