מעשר שני, פרק א', משנה ד'. במשנה הקודמת למדנו כי הקונה בהמה במעות מעשר שני - בהמה לקרבן, או חיה שאינה מבויתת ואינה ראויה לקרבן כגון צבי, שנקנתה כדי לאוכלה בירושלים - אין עורה נתפס בקדושת מעשר שני והוא יוצא לחולין, שכן כוונת הקונה בשעת הקנייה הייתה לבשר בלבד.
משנתנו באה לדון במי שנהג שלא כשורה, וכך היא מונה שני מקרים:
"הלוקח חיה לזבחי שלמים" - הקונה חיה בלתי מבויתת, שאינה ראויה לקרבן, לשם הבאת שלמים. מעשה זה אינו מועיל כלל, שהרי חיה אינה יכולה לבוא כשלמים.
"בהמה לבשר תאווה" - הקונה בהמה כדי לאוכלה בלבד ולא כדי להביאה קרבן. מעשה זה מותר מעיקר הדין, ולהלן נבאר מדוע יש בו בעיה.
בשני המקרים הללו קבעו חכמים ש"לא יצא העור לחולין" - העור נתפס בקדושת מעשר שני. ויש המבינים שהמשנה מתכוונת לכך כקנס, כעונש על מי שעשה את הדבר שלא כראוי.
מה הבעיה בקניית בהמה לבשר תאווה?
קניית צבי לשם הבאתו על המזבח כשלמים היא כמובן שלא כהלכה. אך מה הפגם בקניית בהמה - פרה למשל - במעות מעשר שני, כדי לאוכלה בירושלים ולא כקרבן? הירושלמי מבאר שמעיקרו של דין היה מותר לקנות בהמה הראויה לקרבן שלא לשם קרבן, אלא כדי לאוכלה עם משפחתו בירושלים. אלא שחכמים ראו שהעם נוטה להימנע מלהביא קרבנות על המזבח, ולפיכך גזרו שאין מנצלים מעות מעשר שני לקניית בהמה אלא לצורך קרבן בלבד; ומי שאינו עושה כן - קנסוהו שלא יצא העור לחולין.
שיטת הגמרא במנחות:
הגמרא במנחות מבארת את המשנה באופן שונה במקצת: לא שהעור בלבד אינו יוצא לחולין, אלא שכל הקנייה אינה מועילה. הדבר נחשב כמי שקנה בהמה לצורך חרישת השדה, שאינו שימוש ראוי במעות מעשר שני, ולפיכך אין קדושת מעשר שני חלה על הבהמה כלל - ולא רק על העור.
כדי יין:
עניין זה נידון גם במשנה הקודמת: הקונה "כדי יין פתוחות", וכן סתומות במקום שדרכן למכור פתוחות - "לא יצא קנקן לחולין". החבית נתפסת בקדושת מעשר שני ויש לפדותה. הטעם: בשני מקרים אלו אין דרך למכור את היין יחד עם החבית, ומשקנה את היין עם החבית הרי הוא מכליל במפורש את החבית בקניית מעות מעשר שני. אין לומר שנתכוון ליין בלבד, שכן בבירור צירף אף את החבית, ולפיכך אין הקנקן יוצא לחולין.
סלי זיתים וסלי ענבים:
המשנה מסתיימת בדין דומה: "סלי זיתים וסלי ענבים עם הכלי - לא יצאו דמי הכלי לחולין". ערך הכלי אינו יוצא לחולין אלא מתקדש בקדושת מעשר שני, משום שבכל מקום אין דרך לכלול את הסל במכירה, וכאן כללו הקונה במפורש בניגוד לנוהג. מכאן שדעתו הייתה לקנות במעות מעשר שני גם את הכלי, ולפיכך נתפס הכלי בקדושת המעות ויש לפדותו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הקונה חיה לזבחי שלמים או בהמה לבשר תאווה - נקנס ואין העור יוצא לחולין (ולדעת הגמרא במנחות אין הקנייה מועילה כלל), וכן שהקונה יין בכדים פתוחות, או סתומות במקום שדרכן להימכר פתוחות, וכן סלי זיתים וענבים עם הכלי - אין הקנקן והכלי יוצאים לחולין, שהרי הכליל אותם במפורש בקניית מעות מעשר שני, ולפיכך הם נתפסים בקדושה וטעונים פדייה.