מעשר שני, פרק א', משנה ג'. הקונה דברים בכספי מעשר שני בירושלים חייב לאכול או לשתות אותם. אולם לעיתים נלווים לאותם דברים רכיבים שאינם ראויים לאכילה: הבהמה שנשחטה - עורה אינו ראוי לאכילה; היין שנקנה - הקנקן אינו ראוי לשתייה. השאלה שבה עוסקת משנתנו: האם חלה על עור הבהמה ועל קנקני היין קדושת מעשר שני, או שאין הם בכלל קדושה זו?
הלוקח בהמה או חיה:
"הלוקח בהמה לזבחי שלמים" - הקונה בהמה מבויתת הראויה להקרבה, כדי להקריבה קורבן שלמים בבית המקדש.
"או חיה לבשר תאווה" - הקונה חיה, כגון צבי, שאינה ראויה להקרבה בבית המקדש, לצורך אכילת בשר תאווה - בשר לשובע רעבונו.
שני אלו שימושים ראויים בכספי מעשר שני, ואף מן הדברים שהאדם צריך לעשות בהם. ומאחר שכך: "יוצא העור לחולין" - כוונת הקונה בכסף המעשר הייתה לקניית הבשר ולא לקניית העור, ולפיכך העור נחשב תוספת שלא נקנתה בכסף מעשר שני, ודינו כחולין. וכל זאת "אף על פי שהעור מרובה על הבשר" - אף אם ערך העור גדול מערך הבשר.
"כדי יין סתומות":
הקונה חביות יין סתומות, "מקום שדרכן למכור סתומות" - במקום שהמנהג הרגיל למכור אותן כשהן סגורות וסתומות - "יוצא הקנקן לחולין", שאין הקנקן נכלל במכירה.
אולם הקונה בהמה או חביות יין מסוחר מקצועי בפריטים אלו, היודע את שוויו של העור או את שוויה של החבית, ודאי חישב את שוויים בתוך המחיר. במקרה כזה אין העור והקנקן יוצאים לחולין, אלא חלה עליהם קדושת מעשר שני, ויש לפדותה מהם. הראשונים מציינים כי אין הדבר תלוי בסוחר מקצועי דווקא, אלא בכל קונה שגילה עניין מיוחד בעור או בקנקן - כגון מעבד עורות או קדר - שאף אצלם אין הם יוצאים לחולין.
האגוזים והשקדים:
הקונה אגוזים ושקדים - "יצאו קליפיהם לחולין", שהרי לא את הקליפות קנה בכסף מעשר שני אלא את האגוז עצמו.
דין התמד:
מכאן עוברת המשנה לעניין שאינו קשור לנושא הקודם: דין התמד. התמד הוא מים שהושרו בשמרי היין או בקליפות ובחרצנים של ענבים סחוטים, והם קולטים מקצת מתכונותיהם וטעמם, אך אין זה יין ממש אלא מעין חומץ. משהגיע למעמד של חומץ - נחשב תמד; קודם לכן אין הוא נחשב תמד אלא מים בלבד. וכפי שנלמד בהמשך, אין קונים מים בכסף מעשר שני, שכן נדרש דבר הגדל מן הקרקע, ואין המים גדלים מן הקרקע.
לפיכך אומרת המשנה: התמד עד שלא החמיץ - "אין ניקח בכסף מעשר", משום שדינו כמים ולא כתמד. "משהחמיץ - ניקח בכסף מעשר", שמשעה שהגיע למעמד של חומץ אפשר לקנותו בכסף מעשר שני.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הרכיבים הנלווים לדבר הנקנה בכסף מעשר שני - עור הבהמה, הקנקן הסתום וקליפות האגוזים והשקדים - יוצאים לחולין, שכן עיקר הקנייה היה הבשר, היין והפרי; ובלבד שלא היה לקונה עניין מיוחד באותם רכיבים, כסוחר או כבעל מקצוע. עוד למדנו בדין התמד, שאין הוא ניקח בכסף מעשר עד שיחמיץ ויצא מכלל מים.