מעשר שני, פרק א', משנה ב'. המשנה פותחת בהלכות מעשר בהמה, ממשיכה בדיני בכור, ומסיימת בהלכות פדיון מעשר שני.
מעשר בהמה:
מעשר בהמה נהג במי שהיו לו בהמות שילדו: מן הבהמות שנולדו באותה שנה היה עליו להפריש מעשר, ואחת מכל עשר בהמות הובאה כקרבן בבית המקדש.
"מעשר בהמה, אין מוכרין אותו תמים חי" - יש איסור מכירה במעשר בהמה, הנלמד מן הפסוק, ואין רשות למכרו כשהוא תמים - שאין בו מום - ובעודו חי. ראוי לציין כי גם שחוט אין למכרו, ולא נקטה המשנה "תמים חי" אלא משום שלשון זו נדרשת לה לגבי הבכור בסיפא של המשנה.
"ולא בעל מום חי ושחוט" - אף כשנפל בו מום, בין חי ובין שחוט, אין מוכרין אותו. נמצא שמעשר בהמה אסור במכירה בכל מצב שהוא: תמים או בעל מום, חי או שחוט.
"ואין מקדשין בו את האשה" - אף אין מקדשין בו אשה, שהקידושין הם צורה של מכירה, אף שהבהמה שלו היא.
הבכור:
הבכור נִתן לכהן, ובזמן שבית המקדש קיים מקריבו הכהן כקרבן. בזמן הזה נדרש הכהן להמתין עד שייפול בו מום, ואז שוחטו ואוכלו.
"הבכור מוכרין אותו תמים חי" - מותר למכרו כשאין בו מום והוא חי.
"ובעל מום חי ושחוט" - כשנפל בו מום, מוכרו בין חי ובין שחוט, שכן משנפל בו מום הרי הוא של הכהן.
המצב היחיד שבו אין מוכרין את הבכור הוא כשהוא תמים ושחוט - שאין בו מום וכבר נשחט.
"ומקדשין בו את האשה" - כמובא בבבא זו, ומטעם שהוא כספו.
טעם הדברים: השוחט בכור קודם שנפל בו מום - ולפני שנפל בו מום אסור לשחטו - הבכור טעון קבורה ואסור בהנאה, ולפיכך אין מוכרין אותו. מכאן שהמשנה עוסקת בזמן שאין בית המקדש קיים, שהרי בזמן בית המקדש אף תמים חי לא היה נמכר: בכור תמים וחי מוטל על הכהן להביאו כקרבן, ואין לו בעלות אישית עליו, אלא הוא דבר השייך לבית המקדש. לפיכך אין המשנה יכולה לדבר בזמן הבית, אלא בזמן שלאחר החורבן - ואז תמים חי נמכר, ותמים שחוט אינו נמכר, משום שהוא טעון קבורה; ובעל מום נמכר בין חי ובין שחוט, שכן משנפל בו מום הרי הוא של הכהן.
פדיון מעשר שני:
לאחר שסיימה המשנה את דיני מעשר בהמה ובכור, היא מלמדת הלכה נוספת בעניין מעשר שני וחילולו על מעות:
"אין מחללין מעשר שני על האסימון" - אין פודין מעשר שני במטבע שאין עליו צורה וטביעה, אלא הוא גוש מתכת בעלמא. הפדיון מצריך מטבע שיש עליו צורה, ודין זה נלמד מן הפסוק.
"ולא על המטבע שאינו יוצא" - אין פודין במטבע שאינו עובר לסוחר ואין לו מהלך, שאין אפשרות להשתמש בו ככסף. שהרי הפסוק מורה להשתמש בכסף כדי לקנות בירושלים כל אשר יחפוץ ולאכלו, וכסף שאינו עובר לסוחר ואי אפשר להוציאו - אין קונים בו דבר.
"ולא על המעות שאינן ברשותו" - כסף שאינו נמצא ברשותו ובבעלותו בפועל.
לדוגמה: ארנק מטבעות שנפל לתוך הים, ויש צורך לשכור צולל שיביאנו - אין הוא נחשב כמצוי ברשותו, ולפיכך אין אדם יכול לחלל עליו ולומר: יש לי ארנק מטבעות בקרקעית הים, ורצוני שהמעשר ייפדה כנגדו. פדיון כזה אינו מועיל.