קינים, פרק ג, משנה ו. זו המשנה החותמת את המסכת, ואיתה אנו חותמים את כל סדר קדשים. הפרק כולו בנה מקרה על גבי מקרה של עופות שנתערבו, שנקבעו שלא כדין או שקרבו במקום הלא נכון, וכאן המשנה אוספת את הכול לתוך תרחיש אחד ארוך ורב שכבות, כשבכל שלב מתווסף נעלם חדש.
המקרה: נדר התלוי בלידה
המשנה פותחת ב"האשה שאמרה", אשה שהוציאה מפיה הצהרה. לשונה: "הרי עלי קן", קן מוטל עלי, וצירפה לכך תנאי: "כשאלד זכר", אם אלד בן זכר. נמצא שקיבלה על עצמה נדבה, קן נדוב, התלוי בלידת הבן. ממשיכה המשנה: "ילדה זכר", הגיעה הלידה ואכן נולד בן, "מביאה שתי קנים", והיא מניחה עתה לפני הכהן שני קנים, "אחת לנדרה ואחת לחובתה", האחת לפרעון נדרה והשניה למה שהלידה עצמה מחייבת אותה.
מה התורה תובעת מן היולדת? כבש לעולה ועוף לחטאת. וכשאין ידה משגת לכבש, בא עוף שני במקומו ומשמש כעולה. משנתנו עוסקת באשה דלת אמצעים, ולפיכך חובתה היא קן של שני עופות, אחד קרב עולה ואחד חטאת. ואילו קן הנדבה נוהג בדין אחר: קן של נדבה כולו עולה למעלה, שני עופותיו קרבים עולות.
"נתנתם לכהן": ארבעת העופות עוברים לידי הכהן כדי שיקריבם עבורה. והמשנה מפרטת את מלאכתו: "והכהן צריך לעשות", מוטל על הכהן לעשות, "שלשה פרידין מלמעלן", שלושה מן העופות למעלה, "ואחת מלמטן", ורק אחד מהם למטה. השלושה שלמעלה כולם עולות: שני עופות הנדבה ועוד עולת החובה. והעוף היחיד שלמטה הוא חטאת אותה חובה.
כשהכהן טעה
וכאן מגיע המהפך. "לא עשה כן": הכהן סטה מן התכנית. "אלא עשה שתים למעלה", העלה שניים מהם למעלה, "ושתים למטה", ושניים למטה, "ולא נמלך", ולא שאל אותה לשם מה נועדו העופות; הוא פשוט הניח ששני הקנים הם קני חובה רגילים. וההלכה היוצאת מכך: "צריכה להביא עוד פרידה אחת", עוף אחד נוסף מוטל עליה, "ויקריבנה למעלה", והוא יקרב למעלה.
הטעם פשוט ברגע שעורכים את החשבון. קן הנדר שלה היה אמור להיות שתי עולות. בפועל אחד משני העופות האלה קרב למטה כחטאת. נמצא שחסרה לה עולה אחת, ועוף נוסף יחיד הקרב למעלה משלים את חובתה.
"במין אחד": כל מה שנאמר עד כה אמור כשכל ארבעת העופות היו ממין אחד, תורים לכולם או בני יונה לכולם. "בשני מינין, תביא שתים": כששני הקנים היו משני מינים, תורים באחד ובני יונה בשני, והכהן טיפל בכל קן כאילו היה קן חובה, ואינו זוכר באיזה מהם התחיל, תקנתה בשני עופות נוספים, תור אחד ובן יונה אחד, ושניהם קרבים למעלה לעולה.
וזה ההיגיון. אילו נהג הכהן כשורה, היה קובע קן אחד לחובה ואת השני לנדר, והכול היה בא על מקומו. מאחר שנהג בשניהם כקני חובה, הקן שהקריב ראשון עולה לה לחובתה, והקן השני הוא קן הנדר שנעשה בו שלא כדין: קרבו בו חטאת ועולה במקום שתי עולות. נמצא שחסרה עולה אחת, ויש להשלימה מאותו מין של הקן השני. אלא שאין לה שום דרך לדעת אם הקן השני היה של התורים או של בני היונה. לפיכך היא מביאה אחד מכל מין, ומכסה את שתי האפשרויות.
נעלם נוסף: פירשה את המין
עכשיו המשנה חוזרת למקרה של שני קנים ממין אחד ומוסיפה עליו פרט חדש: "פרשה נדרה", בנדרה פירשה איזה מין תביא, תור או בן יונה, ואיזה מהם נקבה בשמו נשכח ממנה. שני קנים ממין אחד הונחו לפני הכהן, ובשני שבהם נהג שלא כדין, וחילקו לחטאת ולעולה בשעה ששני העופות היו צריכים לעלות למעלה. וההלכה כאן: "צריכה להביא עוד שלשה פרידין", שלושה עופות נוספים מוטלים עליה: אחד מן המין שכבר בידי הכהן, ושניים מן המין האחר.
נערוך את החשבון עד סופו. נניח שנדרה תורים. הקן שהכהן טיפל בו ראשון נזקף לחובתה. הקן שטיפל בו שני נעשה שלא כדין, אחד למעלה ואחד למטה, והעוף שירד למטה לחטאת הוא מוקד הבעיה. אם המין שבידה הוא המין שנדרה, עוף נוסף אחד ממנו, הקרב לעולה, משלים את נדבתה. אבל שמא המין שנדרה הוא המין האחר, ואז לא יצאה ידי נדרה כלל וצריכה קן שלם, שני עופות מן המין האחר, שניהם למעלה. שלושה עופות יחד מכסים את שני הצדדים.
"במין אחד": מנין השלושה הזה אמור כשכל העופות שהביאה היו ממין אחד. "בשני מינין, תביא ארבע": כששני הקנים היו משני מינים, קן של תורים וקן של בני יונה, והכהן נהג בכל אחד מהם כקן חובה ואינו זוכר את הסדר, חייבת בארבעה עופות נוספים, שני תורים ושני בני יונה, וכולם קרבים למעלה לעולה.
שני דברים נשכחו כאן בבת אחת: המין שנקבה בנדרה, והקן שבו התחיל הכהן. קן הנדבה שלה יכול להיות רק זה שטופל שני, שכן מה שקרב ראשון נזקף מאליו לחובתה. ואם פתח הכהן דווקא במין שנדרה, אותו קן הלך כולו לחובתה ונדרה לא נגע בו כלל, ונשאר עליה להביא קן שלם מאותו מין. ומאחר שכל אחד משני המינים עשוי להיות זה שנקבה בשמו, וכל אחד מהם עשוי להיות זה שקרב ראשון, היא מביאה קן שלם משני המינים.
שכבה נוספת: קביעת הנדבה בחובה
"קבעה נדרה": מלבד שפירשה מין, אף קשרה את נדרה לקן חובתה, ואמרה שקן הנדבה יהיה מאותו מין של עולת חובתה. הדין: "צריכה להביא עוד", "חמשה פרידין", חמישה עופות: עולה אחת מן המין שכבר טיפל בו הכהן, ומעבר לכך שני תורים ושני בני יונה, כדי שלא יישאר שמץ של ספק בנדרה.
"במין אחד": זה כששני הקנים היו ממין אחד. "בשני מינין, תביא שש": אם שני הקנים שהונחו לפני הכהן היו משני מינים, אחד של תורים ואחד של בני יונה, ונהג בכל אחד מהם כקן חובה, חטאת ועולה בשניהם, ואינו יודע איזה מהם קרב ראשון, חייבת שישה עופות. קן תורים וקן בני יונה, מפני שנשכח המין שנדרה, ועוד תור אחד ובן יונה אחד להיקבע עמהם, מפני שאף אין ידוע איזה מין שימש לחובתה. ומשמביאה את שתי הקביעות, לא נשארת אפשרות שאינה מכוסה.
המקרה האחרון: איש אינו זוכר דבר
המקרה האחרון מצרף את הכול יחד: בנדרה פירשה מין, ואותו מין נשכח, והנדר נקבע בקן חובתה. "נתנתם לכהן", מסרה לו את שני הקנים, "ואינו יודע מה נתנה", ואין בידה לומר מה מסרה לו, אם תורים לכולם, אם בני יונה לכולם, או קן מכל מין. "הלך הכהן ועשה", הלך הכהן והקריבם, "ואינו יודע מה עשה", ואף הוא אינו יודע מה עשה, אם הקריב את כולם חטאות, או את כולם עולות, או שניים ושניים.
הפסק: "צריכה להביא", מוטל עליה להביא, "עוד ארבעה פרידין לנדרה", ארבעה עופות נוספים בשל נדרה, כולם קרבים עולות, דהיינו קן תורים וקן בני יונה, שהרי המין שפירשה נשכח ממנה; "ושתים לחובתה", ושניים לעולת חובתה, אחד מכל מין; "וחטאת אחת", וחטאת יחידה, מאיזה מין שתרצה. שבעה עופות בסך הכול.
"בן עזאי אומר", ופסקו של בן עזאי, "שתי חטאות", כופל את הפריט האחרון: לא חטאת אחת אלא שתיים, תור ובן יונה. שיטתו, שכבר נפגשנו בה במסכת, היא שהעוף של קן חובה שקרב ראשון קובע את המין גם לבן זוגו, וזה בין שעלה למעלה לעולה ובין שירד למטה לחטאת. נמצא שנשאר לו ספק נוסף לחשבון: שמא בין ארבעת העופות שנתנה מתחילה אחד מהם אכן שימש כהלכה לעולת חובתה, ומאחר שאי אפשר לזהות את מינו, צריכה החטאת להיות מכוונת כנגדו. הבאת חטאת מכל מין מיישבת את הדבר.
ראו לאן הגיע החשבון. אילו נעשה הכול כשורה מלכתחילה, כל חובתה של האשה הזאת היתה מסתכמת בארבעה עופות, קן לחובתה וקן לנדרה, והענין היה נגמר. ובגלל הקרבה משובשת, פירוש שאינה זוכרת עוד, וכהן שאינו יכול לשחזר את מעשיו, נמצאת חייבת שבעה עופות מעבר לאותם ארבעה לדעת תנא קמא, ושמונה מעבר להם לדעת בן עזאי.
האיל שקולו שבעה
כאן מביאה המשנה פתגם רווח, בשם רבי יהושע, המראה כיצד תקלה קטנה אחת מצמיחה מערכת שלמה. "אמר רבי יהושע", "זהו שאמרו", זהו הפתגם המוכר על האיל: "כשהוא חי", "קולו אחד", אין לו אלא קול אחד, הגעייה היוצאת מפיו. "וכשהוא מת", משמת, "קולו שבעה", קולו נעשה שבעה.
"כיצד קולו שבעה?" במה מוציא איל מת שבעה קולות? "שתי קרניו", שתי קרניו משמשות "שתי חצוצרות". "שתי שוקיו", שתי עצמות השוק, נעשות "שני חלילים". "עורו לתוף", העור נעשה תוף. "מעיו לנבלים", הקיבה משמשת גוף תהודה לנבל. "בני מעיו לכנורות", המעיים נמתחים למיתרים לכינורות. "ויש אומרים", ויש מוסיפים, "אף צמרו לתכלת", שאף הצמר נצבע תכלת, למעיל הכהן הגדול, שבשוליו היו תלויים פעמונים שהשמיעו קול בבואו אל הקודש ובצאתו.
שבעה קולות יוצאים מאיל אחד לאחר מותו, ושבעה עופות יוצאים מזוג קנים פשוט אחד לאחר שהכול השתבש בדרך הקרבתו.
החתימה של סדר קדשים
המשנה, ועמה הסדר כולו, נחתמת באמירה על זקנה וחכמה. "רבי שמעון בן עקשיא אומר", כך לימד רבי שמעון בן עקשיא: "זקני עם הארץ", הזקנים שבחסרי התורה, "כל זמן שמזקינין", ככל שהם מוסיפים שנים, "דעתן מטרפת עליהן", כך דעתם מתפרקת עליהם. "שנאמר", והראיה מפסוק באיוב: "מסיר שפה לנאמנים", מסלק את דיבורם של אלה שנסמכו עליהם, "וטעם זקנים יקח", ואת שיקול דעתם של הזקנים הוא נוטל. פסוק זה מדבר בבני אדם הדיוטות, ואכן הביטוי עם הארץ מופיע בפסוק סמוך.
"אבל זקני תורה אינן כן": בזקני התורה ההפך הוא הנכון. "אלא כל זמן שמזקינין", ככל שמאריכות שנותיהם, "דעתן מתישבת עליהן", דעתם נעשית מיושבת ושקולה יותר. "שנאמר", כלשון אותה פרשה עצמה: "בישישים חכמה", החכמה שרויה בזקנים, "ואורך ימים תבונה", ואריכות הימים מביאה תבונה.
הדרן עלך מסכת קינים, והדרן עלך סדר קדשים כולו. והדרך עלן. הלוואי שנזכה לפתוח יחד בסדר טהרות.