קינים, פרק ב, משנה ה. הפרק שלנו עוסק בעופות הפורחים מקן אחד לחברו, ושואל אילו מהם עדיין כשרים לקרב על גבי המזבח. משנתנו פותחת במקרה נוסף מסוג זה, ואחר כך עוברת לנושא חדש לגמרי: החיוב שזוג העופות של אדם יבוא ממין אחד בלבד.
חטאת מכאן ועולה מכאן
"חטאת מכאן ועולה מכאן וסתומה באמצע": יש לאדם עוף שכבר נקבע לחטאת עומד בצד אחד, עוף שכבר נקבע לעולה עומד בצד השני, וביניהם יושב קן שלא נקבע כלל, שאחד מעופותיו עתיד להיות חטאת ואחד עולה.
"פרח מן האמצע לצדדים, אחד הלך ואחד הלך": שני העופות הסתומים פורחים מן האמצע, אחד מהם מצטרף לחטאת המפורשת והשני לעולה המפורשת. בכל צד יש עכשיו שני עופות, ואיננו יודעים מי מהם הוא זה שנקבע ומי הוא הבא החדש. ואף על פי כן דבר אחד ברור: בצד האחד אחד העופות הוא חטאת בוודאי, ובצד השני אחד מהם הוא עולה בוודאי. ולצד כל אחד מהם עומד עוף שאין עליו שום קביעה.
הדין כאן הוא "לא הפסיד כלום": שום דבר לא ירד לאיבוד, וכל עוף שבתמונה זו נשאר כשר למזבח. "אלא יאמר": אין על הבעלים אלא לומר דברים. "זה שהלך אצל חטאות חטאת" - העוף הסתום שפרח לצד החטאת קרב עכשיו לחטאת; "וזה שהלך אצל עולות עולה" - וזה שפרח לצד העולה קרב לעולה. עוף שאין עליו קביעה אפשר להפנותו לכל אחד משני הקרבנות, ולכן במצב זה לא נותר אפילו צל של ספק.
כשעוף חוזר לאמצע
"חזר לאמצע": עכשיו פורח עוף מכל צד ושב לאמצע. שני העופות היושבים במרכז עשויים להיות שניהם מן הסתומים המקוריים, או שאחד מהם החטאת המפורשת והשני העולה המפורשת, או כל צירוף אחר. "האמצעיים ימותו", העופות שבאמצע מונחים למיתה, בדיוק כפי שאנו פוסקים בכל מקום שחטאת ועולה נתערבו זו בזו ואי אפשר להבחין ביניהן.
לעומת זאת, העופות שנשארו במקומם בשני הצדדים אינם בבעיה כלל: "אלו יקרבו חטאות ואלו יקרבו עולות". כל עוף שנותר בצד החטאת עולה לחטאת, וכל עוף שנותר בצד העולה עולה לעולה. אין הבדל מי מהם הוא: אם הוא העוף שנקבע מתחילה, כבר הוא במקומו הראוי, ואם הוא בן הזוג הסתום, אפשר להפנותו לאותו קרבן כרצון הבעלים. הסבך מצומצם למרכז בלבד, שלשם הגיע עוף מצד זה ועוף מצד זה, וכל אחד מהם ספק חטאת ספק עולה, ולכן אין אף אחד מהם יכול לעלות על המזבח.
ממשיכה המשנה: "חזר או שפרח" - אם אחד מעופות האמצע שב ופורח "מן האמצע לצדדים", מן המרכז אל הצדדים - אזי "הרי כולן ימותו". מרגע שעוף מן האמצע התיישב באחד הצדדים, אפשר שיש באותו צד עוף שמעמדו האמיתי הפוך ממה ששייך שם, ושוב אין אמירה שיכולה ליישב את הדבר. לפיכך כל העופות מונחים למיתה, על פי הכלל הקבוע שחטאת ועולה שנתערבו בלא תקנה שתיהן אבודות.
אין מביאים תורים כנגד בני יונה
עד כאן עסקנו בתערובות של עופות מפורשים וסתומים. עכשיו עוברת המשנה לשאלה אחרת לגמרי: אילו מינים אפשר לצרף יחד בחובה אחת. שני מינים בלבד כשרים למזבח, תור ובן יונה.
"אין מביאין תורין כנגד בני יונה ולא בני יונה כנגד תורין": אין מעמידים תור כנגד בן יונה ולא בן יונה כנגד תור. כל מין כשר למזבח כשלעצמו לגמרי, אבל הזוג שאדם חייב בו צריך לבוא ממין אחד בלבד. החטאת והעולה צריכות להיות שוות במינן, ואי אפשר לקיים חובה חציה ממין זה וחציה ממין זה.
"כיצד?" המשנה מדגימה: "האשה שהביאה חטאתה תור ועולתה בת יונה, תחזור ותביא עולתה תור." אשה שחייבת קן הביאה תור לחטאתה ובן יונה לעולתה. מאחר שאין שניהם ממין אחד, חובתה לא נתקיימה וצריכה תיקון. באיזו דרך תלך: תוסיף תור לעולה, או תוסיף בן יונה לחטאת? המשנה משיבה שהיא חוזרת ומביאה תור לעולתה. החטאת היא הקובעת את מין החובה כולה, וכיוון שחטאתה היתה תור, גם עולתה צריכה להיות תור.
"עולתה תור וחטאתה בת יונה, תחזור ותביא עולתה בת יונה." כאן הסדר התהפך: היא הביאה תחילה את התור לעולתה, ורק אחר כך הביאה את בן היונה לחטאתה. ואף על פי כן עליה להביא בן יונה לעולתה. החטאת, אף שבאה שנייה, היא הקובעת את המין שבו תתקיים חובתה, ולכן בן היונה הוא שקובע את הרף, ועולת בן יונה היא שמשלימה את הזוג.
"בן עזאי אומר": דעתו היא "הולכין אחר הראשון", שהולכים אחר העוף שקרב ראשון ולא אחר החטאת. במקום שהחטאת הזדמנה להיות הקרבן הפותח, שתי הדעות עולות בקנה אחד, והיא משלימה את הזוג בעולה מאותו מין. אבל במקום שהעולה קרבה ראשונה ממין אחד ואחריה באה חטאת מן המין השני, בן עזאי מורה לה להשלים את חובתה בחטאת ההולמת את אותה עולה ראשונה, על אף החטאת שכבר הביאה. לדעתו הקרבן שפותח את החובה הוא הקובע את מינה.
כשהאשה מתה לפני שהשלימה את הקן
"האשה שהביאה חטאתה ומתה, יביאו היורשין עולתה." אשה שהיתה חייבת קן הביאה את חטאתה ומתה קודם שקרבה עולתה. יורשיה אכן מביאים את העולה עבורה. העולה היא בגדר מתנה להשם, ואין מניעה שתקרב מתנה כזו בעד אדם לאחר מותו.
"עולתה ומתה" - אם קרבה העולה והיא מתה בעוד החטאת חסרה - אזי "לא יביאו היורשין חטאתה", אין היורשים מביאים אותה. החטאת קיימת כדי לכפר, ומשאין האדם עוד בין החיים, אין עוד כפרה שאפשר להשיג בעבורו.