קינים, פרק ב, משנה ד. עד כאן עסק הפרק בתערובות שכולן עופות סתומים, כלומר: הבעלים הפריש זוג לחובתו, אך מעולם לא קבע איזה מן השניים יהיה החטאת ואיזה העולה, ולכן כל אחד מן העופות עדיין ראוי לשני התפקידים. גמישות זו היא בדיוק מה שאפשר לדינים הקודמים להיות מקלים כל כך. עכשיו מכניסה המשנה גורם חדש לתמונה: קן שכבר נתפרש, שבו קבעו הבעלים (או הכוהן) עוף אחד לחטאת ואת השני לעולה.
המשנה פותחת: "קן סתומה וקן מפורשת" - לפנינו שני קינים. האחד סתום, ושני עופותיו עדיין מתחלפים זה בזה, כל אחד מהם ראוי לחטאת וכל אחד מהם ראוי לעולה. השני מפורש, ועופותיו כבר מיוינו: זה לחטאת וזה לעולה. "פרח מן הסתומה למפורשת" - עוף אחד עוזב את הקן הסתום ומתערב בעופות הקן המפורש. עתה מקובצים יחד שלושה עופות, ואין דרך לזהותם: מי החטאת, מי העולה, ומי העוף שנכנס לתוכם ואין עליו תפקיד כלל?
השלמת הזוג שנשאר מאחור
פוסקת המשנה: "יקח זוג לשני" - בעל הזוג הסתום אינו צריך להתחיל מחדש ולקנות זוג שלם. הוא מביא עוף אחד כבן זוג לעוף שנשאר אצלו. ומדוע די בכך? משום שהעוף שנשאר מעולם לא נקבע לו תפקיד, ושום דבר בו לא נפגם בשל היעלמות בן זוגו. פריחתו של בן הזוג אינה פוסלת אותו; הוא זקוק רק לבן זוג חדש כדי שתתקיים חובת הזוג, והעוף שנקנה עתה ממלא את התפקיד הזה.
כשהספק חוזר לאחור
ממשיכה המשנה: "חזר" - נניח שאחד משלושת העופות הללו עוזב עתה את הקבוצה ועובר אל הזוג שהורכב מחדש עם העוף שנקנה זה עתה. או לחלופין, "או שפרח מן המפורשת לראשון" - נניח שהתנועה הייתה מלכתחילה בכיוון ההפוך, ודווקא אחד העופות שכבר נקבע לו תפקיד הוא שפרח והתערב בשני העופות המתחלפים. כאן מתברר שהדין חמור בהרבה.
מה שיש לפנינו עכשיו הוא שני עופות שאין להם שום ייחוד יחד עם שלישי שכבר נקבע לו תפקיד, ואין אנו יכולים לא לזהות איזה עוף הוא ולא לומר לאיזה תפקיד נקבע. לפיכך פוסקת המשנה: "הרי כולן ימותו" - כל אחד מן העופות האלה מופרש ומונח עד שימות. אין להקריב אף אחד מהם על המזבח, שהרי כל עוף שיטול הכוהן בידו, אין ידוע אם דינו חטאת או עולה.
דין זה נובע מן הכלל שנקבע בפתח המסכת. חטאת ועולה נעשות בסדר עבודה שונה, ועוף שמביאים אותו בעוד הספק בעינו מהו, אינו ראוי להקרבה כלל. כל מקום שנולד ספק ממשי במה שחייבים להביא, כל עוף שנכלל באותו ספק מופרש ומונח עד שימות.