קינים, פרק א, משנה ד. סוף המשנה הקודמת קבע כלל, ומשנתנו באה לפרש אותו בדוגמאות. משנתערבו קינים שהוקדשו מתוך הקדשות נפרדות, שוב אין מטפלים בתערובת כמקבץ אחד בלתי מחולק. וכך הדין בין שההקדשות שייכות לסוג חיוב אחד ובין שהן שייכות לשני סוגי חיוב, בין שאשה אחת עומדת מאחוריהן ובין ששתי נשים. בכל אחד מן הצדדים הללו הקינים נשארים יחידות נפרדות. מכאן והלאה המשנה מפרטת בדיוק אילו מצבים הכינויים הללו מתארים.
משם אחד, משני שמות, אשה אחת
"כיצד משם אחד?" למה מתכוונת המשנה בקינים השייכים לשם אחד? היא עונה בשתי דוגמאות. "לידה ולידה": אשה הפרישה קן על לידה אחת, ולאחר מכן הפרישה קן נוסף על לידה אחרת. או "זיבה וזיבה": הפרישה קן על זיבה, ואחר כך הפרישה קן נוסף על זיבה שניה. זיבה נאמרת באשה שראתה דם בזמן שאינו בכלל מחזור נדתה הקבוע, מעמד שיש עמו קרבן של שתי ציפורים.
אלו הם קינים הנחשבים כשייכים לסוג חיוב אחד. ואף על פי כן, כפי שלימדה המשנה הקודמת, גם כשאותה אשה עצמה הקדישה כמה קינים לאותו סוג חיוב עצמו, אין הקינים מצטרפים לקבוצה אחת גדולה, אלא אם כן הקדישה את שניהם בבת אחת.
"משני שמות": "לידה וזיבה". כאן הקן הראשון הוקדש על הלידה והקן השני על הזיבה. במצב כזה, אף אם אשה אחת הקדישה את שניהם ברגע אחד, אנו רואים אותם כשתי קבוצות נפרדות, דוקא משום שהם באים על שני חיובים שונים.
שתי נשים
"כיצד שתי נשים?" איזה מצב מכנה המשנה שתי נשים? גם כאן שתי דוגמאות. "על זו לידה ועל זו לידה": זו חייבת על לידה וחברתה חייבת אף היא על לידה. או "על זו זיבה ועל זו זיבה": כל אחת משתיהן חייבת חיוב הבא מחמת זיבה. כאן שני החיובים אמנם באים משם אחד, ואף על פי כן אין הציפורים מצטרפות לקבוצה אחת גדולה, מפני שיש כאן שני בעלים נפרדים, על אף שהשם משותף.
ו"משני שמות, על זו לידה ועל זו זיבה": שתי נשים בשני סוגי חיוב, האחת חייבת קרבן על לידה והשניה על זיבה. כאן בודאי אין הקינים מצטרפים, גם מפני שהבעלים הם שתי נשים נפרדות וגם מפני שהחיובים משני סוגים שונים.
חידושו של רבי יוסי
תנא אחר בא ומלמד שיש מצבים שבהם שני קינים כן מטופלים כקבוצה אחת שאינה מיוחדת, ואפילו הביאו אותם נשים שונות ואפילו החיובים שונים בסוגם.
רבי יוסי מדבר בשתי נשים "שלקחו קיניהן בעירוב", שקנו את קיני חובתן בקנייה מעורבת אחת. במקום שכל אחת תקנה את קנה בפני עצמה ולעצמה, שיתפו את מעותיהן וקנו את שני הקינים יחד. המשנה מציעה נוסח שני לאותו הסדר עצמו: "או שנתנו דמי קיניהן לכהן", ששתיהן נתנו את דמי קיניהן לכהן שתפקידו למכור ציפורים במקדש, והכהן הזה העביר ארבע ציפורים לכהן שיקריב אותן על המזבח.
"לאיזה שירצה כהן יקריב חטאת ולאיזה שירצה כהן יקריב עולה." ההכרעה מסורה כולה לכהן: ציפור זו הוא מקריב חטאת על שם אחת מן השתיים כרצונו, וציפור זו הוא מקריב עולה על שם מי שירצה. כל ארבע הציפורים הן מקבץ אחד שאינו מיוחד, ולפיכך כל אחת מהן יכולה לשמש חטאת וכל אחת עולה עבור כל אחת משתי הנשים. כל צירוף כשר, ובלבד שהחשבון הסופי יעלה: לכל אחת מן הנשים צריכות להתייחס שתי ציפורים, אחת חטאת ואחת עולה.
המשנה מוסיפה שדינו של רבי יוסי נאמר "בין משם אחד", כלומר כששתי הנשים נתנו את מעותיהן על חיובים הבאים משם אחד, ובין "בין משני שמות", כשחיוביהן שייכים לשני סוגים. לדעת רבי יוסי, הקנייה המשותפת עצמה עומדת במקום תנאי ביניהן שכל אחד מן הקינים עשוי לשמש כל אחת מהן. ומשהותנה כך, אין שום ציפור מיוחדת לאשה מסוימת עד לרגע ההקרבה עצמו.