קינים, פרק א, משנה ג. מסכת קינים פותחת בשאלה מה דינן של קינים שהתערבו זו בזו ואי אפשר עוד לזהותן, ומשנתנו ממשיכה באותו עניין ומבחינה הבחנה חדה בין שני סוגי תערובת: תערובת של קיני חובה עם עולת נדבה, ותערובת של קיני חובה זו בזו.
נזכיר את דינה של המשנה הקודמת. עולה מופרשת נפלה לתוך קיני חובה שעדיין לא נקבעו עופותיהן לחטאת ולעולה. שם למדנו שאין מקריבים לעולה אלא כמניין העולות שכבר יש בקיני החובה עצמן. כלומר, תולים בחומרה ומקריבים רק את מה שמותר בוודאות, כדי שלא יוקרב שום קרבן שלא כדרכו. אישה שהיו לה עשר קיני חובה והתערבה בהן עולה מופרשת אחת, מקריבים עתה עשרה עופות לעולה, שהרי כל אחד מן העשרה הוא או בן העולה שבאחת מקיני החובה או אותה עולה שנתערבה. מעבר למניין הזה אין שום ודאות מה עולה על המזבח, ולכן אין מוסיפים.
היכן נאמר הדין הקודם
המשנה באה לתחום את ההלכה הקודמת. "במה דברים אמורים", באיזה מקרה נאמר הדבר? "בחובה ונדבה", דווקא בקיני חובה שהתערבה בהן עולת נדבה. רק בצירוף כזה מניין העולות המותרות על המזבח שווה למניין העולות שכבר קיימות בקיני החובה עצמן.
קיני חובה שהתערבו זו בזו
"אבל בחובה שנתערבה זו בזו", כשקיני חובה הן שהתערבו זו בזו, דין אחר לגמרי נוהג. המשנה מונה את המקרים אחד אחד: "אחת לזו ואחת לזו", אישה זו הפרישה קן אחד וכן חברתה; "שתים לזו ושתים לזו", כל אחת הפרישה שתי קינים; "שלוש לזו", שלוש קינים מזו, "ושלוש לזו", שלוש קינים מזו. שימו לב למשותף שבמקרים אלו: המניינים שווים. שתי הנשים הביאו מספר זהה של קינים, ועדיין לא נקבע אף עוף לשמו, ואז נתערב הכול.
כאן פוסקת המשנה "מחצה כשר ומחצה פסול", חצי מן התערובת קרב וחציה אינו קרב. והחצי הכשר נחלק שווה בשווה בין שני הסוגים, מקצתו חטאות ומקצתו עולות. לפי החשבון: רבע מן המניין הכולל קרב חטאת, רבע עולה, וחמישים האחוזים הנותרים אבודים למזבח.
נעבור על המקרה האחרון שברשימה. שלוש קינים מכל אישה, הרי לפנינו שנים עשר עופות שלא נקבעו, שישה מהם מיוחסים מצד העיקרון לכל אישה. אלמלא התערובת היו ששת עופותיה של כל אחת עולים שלוש חטאות ושלוש עולות. אך משאין אפשרות לייחס עוף לבעליו, אין מקריבים מן השנים עשר אלא שלוש חטאות. ומדוע לעצור בשלוש ולא בארבע? משום שאפשר שכל ארבעת העופות באו מאישה אחת ויחידה, שאינה חייבת אלא בשלוש חטאות. החטאת הרביעית שלה היא קרבן שאינה מחויבת בו כלל, והוא פסול. אותו נימוק מגביל גם את העולות לשלוש, שכן עולה רביעית עלולה אף היא לצאת מששת עופותיה של אישה אחת, ואין היא חייבת ביותר משלוש. נמצא ששתי הנשים מביאות יחד שלוש חטאות ושלוש עולות, וששת העופות הנותרים אינם ראויים. גם כאן מוליכה אותנו המשנה בדרך שאין בה חשש, ומתירה רק את הוודאי.
כשהמניינים אינם שווים
כל מה שאמרנו עד כה היה בשני מקורות שהביאו מניינים שווים. עתה עוסקת המשנה במניינים שאינם שווים: "אחת לזו", קן אחד מאישה זו, "ושתים לזו", שתי קינים מן השנייה, "ושלוש לזו", שלוש קינים מן השלישית; "ועשר לזו", עשר קינים מאישה זו, "ומאה לזו", מאה מן האחרת. בכל הצירופים הללו הדין הוא "המועט כשר", הולכים אחר המניין המועט, והוא קרב ונחלק שווה בשווה, מחציתו חטאת ומחציתו עולה.
דמיינו אישה שהפרישה קן אחד, שני עופות, לצד אישה שהפרישה שתי קינים, ארבעה עופות, ובסך הכול שישה. המועט הוא הקובע, והוא הקן היחיד של האישה הראשונה. לפיכך שני עופות קרבים, אחד חטאת ואחד עולה. אפילו לפי ההנחה החמורה ביותר, ששני העופות באו ממלאי העופות של האישה שהביאה קן אחד בלבד, שני הקרבנות עומדים, שהרי קן אחד מספק בדיוק אחד מכל סוג. מה שאין להוסיף הוא חטאת נוספת או עולה נוספת, שכן ייתכן שגם היא תבוא מאותו קן עצמו, ואין קן אחד יכול להעמיד שניים מאותו סוג. שוב מכוונת אותנו המשנה אל הסידור שאין בו חשש הלכתי.
היקף הדין
מה שלימדה אותנו המשנה הוא כיצד לנהוג בקבוצות קינים שאי אפשר לראותן כמאגר אחד מצורף, והיא המחישה זאת בשתי נשים שקיניהן התערבו. אלא שאין הדוגמה הזאת ממצה את הדין. אותה הלכה עצמה נוהגת בכל מצב שבו יש דבר המונע למנות את העופות המעורבים כקבוצה אחת מאוחדת.
"בין משם אחד", בין שהקינים הופרשו לשם סוג חובה אחד, "בין משני שמות", בין לשם שני סוגים שונים, הכלל עומד שכל קבוצה נידונת בפני עצמה. קינים שהופרשו לשתי חובות שונות ודאי שאין לצרפן למאגר אחד. ואף קינים שהופרשו לחובה אחת ממש נשארות קבוצות נפרדות אם הנשים שהפרישו אותן אינן אותן נשים, או אם ההפרשות נעשו בזמנים שונים. "בין מאשה אחת", בין שאישה אחת הפרישה אותן, "בין משתי נשים", בין ששתי נשים הפרישו. המשנה הבאה תפרט את הפרטים הללו.