קינים, פרק ג, משנה ב. הפרק שלנו ממשיך לדון בכהן שנטל עופות והקריבם בלי לעצור ולברר איזה עוף שייך לאיזה קרבן. המשנה שלפנינו חוזרת למקרה שכבר הוצג בפרק א משנה ג, ומתוכו היא מוציאה כלל רחב: קיניהן של שתי נשים שנתערבו זו בזו, והכהן הקדים והקריבן, חלק מהן למעלה במזבח והשאר מתחת לחוט הסיקרא, מה הדין?
נתחיל בהיזכרות באופן שבו הוצג המקרה קודם לכן. "אחת לזו" (קן אחד לאישה זו), "ושתים לזו" (שניים לזו), "ושלש לזו" (שלושה לשלישית). והמספרים יכולים לעלות הרבה יותר: "ועשר לזו" (עשרה קינים לראשונה), "ומאה לזו" (מאה לשנייה). יהיו המספרים אשר יהיו, העופות נתערבו זה בזה, והכהן, במקום לעצור ולברר של מי כל עוף, פעל מדעתו.
כולן למעלה או כולן למטה
"עשה כולן למעלה": אם הקריב הכהן את כל התערובת בחלקו העליון של המזבח, האזור המסומן בחוט הסיקרא כמקומה של עולת העוף, הדין הוא "מחצה כשר ומחצה פסול". חלק מן העופות כשר וחלקם פסול. הטעם פשוט: כל קן מורכב מעוף שהופרש לעולה ועוף שהופרש לחטאת. אותם שהיו עולות קיבלו בדיוק את העבודה הראויה להם, ולכן הם עומדים; ואותם שהיו חטאות הועלו למקום שאינו שלהם, והם אבודים.
הפוך את התמונה ולא ישתנה דבר. "כולן למטה": אם כולן קרבו מתחת לחוט, במקום המיוחד לחטאת העוף, הדין שוב הוא "מחצה כשר ומחצה פסול". החטאות שביניהם כשרות, שהרי הובאו בדיוק במקום שהתורה קבעה להן, ואילו העולות שהורדו לשם פסולות.
חציין למעלן וחציין למטן
"חציין למעלן וחציין למטן": נניח שהכהן חילק את התערובת, העלה חלק ממנה למעלה והוריד את השאר למטה. הדין הוא "המרובה כשר". כמות השווה לקבוצת הקינים הגדולה ביותר שהביאה אחת מן הנשים הללו יוצאת כשרה. למעשה, מזהים את האישה שתרומתה הייתה הגדולה ביותר, ומניין שלה הוא מספר העופות היוצאים כשרים.
מדוע יוצא כך? משום שכאשר העופות מתחלקים שווה בשווה, חצי למעלה וחצי למטה, כמות מסוימת בהכרח מונחת במקומה הנכון, ולא משנה כיצד נפלה התערובת בפועל. העופות מתחלקים שניים שניים, ולאחר שעורכים את החשבון, הכמות שמובטח שהגיעה למקומה הראוי שווה למספר הזוגות הגדול ביותר שהביאה אחת מן הנשים.
משנתנו והמשנה שלפניה שתיהן עוסקות בקיניהן של שתי נשים שנתערבו והכהן חילקן בין החלק העליון לחלק התחתון. שם הביאו שתיהן כמות זהה, והדין יצא שחלק אחד כשר וחלק כנגדו פסול. כאן הכמויות אינן שוות, והדין הוא שמניינה של האישה שהביאה את המרובה הוא היוצא כשר.
זה הכלל
בשלב זה המשנה הופכת את שתי התוצאות לנוסחה. "זה הכלל": זהו הכלל הקובע בכהן שנטל קינים של שתי נשים, כפי שנתערבו, והקריב חלק מהן בחלק העליון של המזבח והשאר מתחת לחוט.
"כל מקום שאתה יכול" "לחלוק את הקינים ולא יהיו משל אשה אחת בין מלמעלן בין מלמטן": בכל מצב שאפשר לפרש את החלוקה כך שלשום אישה לא היו עופות בשני המקומות, אלא קיניה של כל אחת עלו כולם למעלה או ירדו כולם למטה, הדין הוא "מחצה כשר ומחצה פסול". חלק אחד עומד וחלק כנגדו נפסד.
ההיגיון הוא שאנו חייבים להתחשב באפשרות הגרועה ביותר: כל קיניה של אישה אחת עלו למעלה וכל קיניה של השנייה ירדו למטה. לפי הנחה זו, מבין העופות שהונחו למעלה, בדיוק חלק אחד מהם כשר, שכן בתוך קיניה רק עוף אחד מכל זוג הופרש לעולה; שאר מה שעלה היו חטאות, שהובאו במקום שאינו שלהן, והן פסולות. הקושי הזהה חוזר לצד השני מתחת לחוט: רק החטאת שבכל אחד מזוגותיה כשרה, ואילו העולה שבכל זוג הורדה למקום שאין לה בו דבר, והן פסולות.
"כל מקום שאין אתה יכול" "לחלוק את הקינים עד שיהיו" (בלי שיהיו) "משל אשה אחת בין מלמעלן בין מלמטן": בכל מצב שאי אפשר לדמיין חלוקה שבה לא יגיעו קיניה של אישה אחת עצמה בהכרח לשני המקומות, גם למעלה וגם למטה, הדין הוא "המרובה כשר". האישה בעלת המניין הגדול ביותר קובעת את שיעור הכשר, בדיוק כפי שאמרה המשנה בתחילה.
כמות עצומה של חישובים עומדת מאחורי הלכות אלו, ופריסתן כראוי הייתה תופסת מקום רב הרבה יותר משיש לנו כאן. עם זאת, המסקנה ברורה. שתי נשים שהביאו כמויות שוות, שעופותיהן נתערבו ואחר כך חילקם הכהן בין שני אזורי המזבח: חלק אחד מן העופות יוצא כשר. אישה אחת שהביאה קינים רבים בהרבה מחברתה: מניינה של המרובה נעשה שיעור ההכשר, וכל העודף עליו פסול.