קינים, פרק א, משנה ב. המשנה הראשונה של המסכת קבעה את כללי היסוד של קרבנות העוף: חטאת העוף נעשית למטה במזבח ועולת העוף למעלה, ואם הובא אחד מהם שלא במקומו, הקרבן פסול. משנתנו נוטלת את הכלל הזה ומיישמת אותו בבעיה מעשית: עופות שנתערבו זה בזה, עד שאין אנו יודעים עוד איזה עוף הוא איזה.
חטאת שנתערבה בעולה
המשנה פותחת: "חטאת שנתערבה בעולה ועולה בחטאת", כלומר עוף שהופרש לחטאת נתערב בעוף שהופרש לעולה, או עולה שנתערבה בחטאת. ומוסיפה המשנה: "אפילו אחד בריבוא", אפילו עוף אחד שאבד בתוך עשרת אלפים מן המין השני. גם כשמין אחד הוא רוב מוחלט, הדין הוא "ימותו כולם": מניחים את כולם עד שימותו.
מדוע אין הרוב מבטל את העוף היחיד? משום שאין כאן ביטול. בעל חיים הוא דבר חשוב מבחינה הלכתית, ודבר חשוב אינו בטל ברוב לעולם. אפילו עוף אחד בתוך עשרת אלפים שומר על זהותו שלו ומטיל את ספקו על כל הקבוצה כולה.
התוצאה היא שכל עוף ועוף שבתערובת הוא עתה ספק. זה שלפנינו אפשר שהוא חטאת ואפשר שהוא עולה, וכך גם זה שאחריו. וכיוון שחטאת העוף שנעשתה למעלה פסולה ועולת העוף שנעשתה למטה פסולה, אין במזבח מקום שבו אפשר להקריב אחד מן העופות הללו בבטחה. אף אחד מהם אינו קרב, ועופות של הקדש שאי אפשר להקריבם מניחים אותם עד שימותו.
רקע: קן מפורשת וקן סתומה
לפני שנגיע למקרה הבא, נקודת רקע שתלווה אותנו בהמשך המסכת. מי שחייב קן, חייב חטאת אחת ועולה אחת. אם בשעת ההקדשה אמר איזה משני העופות יהיה לחטאת ואיזה לעולה, הקביעה הזו עומדת לעולם: אין הם מחליפים תפקידים, וכל אחד חייב לקרב בדיוק כפי שאמר. קן כזו נקראת קן מפורשת. ואם לאחר מכן נתבלבל הבעלים ואינו יודע עוד איזה עוף הוא איזה, הרי אנו בדיוק במצב שלמדנו זה עתה, ששניהם אינם עולים למזבח.
לעומת זאת, אדם יכול להקדיש את שני עופותיו בלי לומר דבר על תפקידיהם. זו קן סתומה. שני העופות הקדש הם, מיועדים לקרבנות עוף, אך בשלב זה אין האחד חטאת ואין השני עולה. התפקידים נקבעים רק לאחר מכן, בידי הכהן: איזה עוף שיקריב לשם חטאת, הוא החטאת, וחברו נעשה עולה מאליו.
חטאת שנתערבה בקיני חובה
עתה מציגה המשנה את המקרה הבא: "חטאת שנתערבה בחובה", עוף שהופרש בוודאות לחטאת שנתערב בקיני חובה סתומות. החטאת הוודאית אינה בטלה, ואי אפשר להקריבה אלא לשם חטאת. ומן הצד השני, בכל קן סתומה עוף אחד עתיד לשמש חטאת ואחד עולה. כמה עופות מן הקבוצה המעורבת הזאת יכולים אפוא להגיע למזבח?
המשנה משיבה במניין: "אין כשר", אין כאן דבר הכשר למזבח, "אלא כמנין חטאות שבחובה", אלא כמספר החטאות הגנוזות בתוך קיני החובה. המספר הזה, ולא יותר, קרב.
נחשב זאת במספרים. נניח שעוף שהוא חטאת ודאית נתערב בשתי קיני חובה סתומות: חמישה עופות בערימה. החטאת הוודאית כשרה כמובן לעבודת חטאת, ובתוך הקינים יש אף הן שני עופות המיועדים לעבודת חטאת, אחד מכל קן. אפשר אפוא לעשות מן הקבוצה הזאת שתי עבודות חטאת, והן יעלו כשרות בכל עוף שהכהן יטול בידו.
עקבו אחר ההיגיון. אם העוף הראשון שנטל הוא החטאת הוודאית, הרי הוקרבה כדינה. ואם העוף שנטל הוא אחד מן הסתומים, הרי אותו עוף נעשה עתה חטאת של הקן שלו, ושוב העבודה כשרה. וכך גם בעוף שני. אבל עוף שלישי אינו קרב, שמא הוא בן זוגו של עוף שכבר הוקרב לחטאת, ואותו בן זוג מיועד להיות העולה של הקן. אם יקריבנו לשם חטאת, למטה, יפסלנו. נמצא שבשתי קינים בתערובת הגבול הוא שני עופות, וזה בדיוק מה שכלל המשנה שומר עלינו מפני קרבן פסול. וצירופים רבים נוספים נובעים מאותו היגיון עצמו.
עולה שנתערבה בקיני חובה
אחר כך נותנת המשנה את המקרה ההפוך: "וכן עולה שנתערבה בחובה", וכן עוף שהופרש לעולה שנתערב בקיני חובה סתומות, "אין כשר", אין כאן דבר שקרב, "אלא כמנין עולות שבחובה", אלא כמספר העולות הגנוזות באותן קינים. המערכת היא בדיוק זו שראינו, אלא שהעוף הוודאי שנקלע פנימה הוא עולה ולא חטאת, ולפיכך המניין המגביל אותנו הוא מניין העולות.
אין הבדל ברוב ובמיעוט
אין הבדל ברוב ובמיעוט
המשנה נועלת את הדלת בפני כל טענה של יחסי כמות, ומפרטת שלוש אפשרויות. "בין שהחובה מרובה", שקיני החובה הסתומות הן רוב התערובת, "והנדבה מועטת", והעופות שכבר הופרשו לעולה הם המיעוט. "בין שהנדבה מרובה", או שהתמונה הפוכה, ועופות הנדבה הם הרוב, "והחובה מועטת", וקיני החובה הם המיעוט. "בין שהן שוות", או ששני הצדדים שווים במניינם. איך שיפלו המספרים, ההלכה אינה משתנה.
ומהו הדין במקרה האחרון הזה? כיוון שיש בתערובת עולה ודאית, אין מקום כלל לחטאת. כל עוף שהכהן נוטל שמא הוא אותה עולה ודאית, ואין מביאים חטאת מספק. מה שידוע לנו בוודאות הוא שבידינו חומר של עולה, בין עופות שהופרשו לעולה מלכתחילה ובין חלק העולה שבקן סתומה. לפיכך עבודות עולה נעשות, אך רק עד המספר שהוא נכון גם במצב הגרוע ביותר: מחצית העופות שבקינים הסתומות, ולא אחד יותר. נחרוג ממניין זה ונכנסנו לתחום הספק, שהעוף שבידינו שמא חטאת הוא באמת, וחטאת שנעשתה למעלה פסולה. לכן מעמידה אותנו המשנה בגבול הוודאות בלבד, ואין מקריבים אלא את הקרבנות שאנו יודעים שיהיו כשרים.