קינים, פרק א, משנה א. מסכת קינים עוסקת כמעט כולה בבעיה אחת: קרבנות עוף שנתערבו זה בזה, עד שאין אנו יודעים עוד איזה עוף הוא איזה. אך קודם שתיגש המשנה לעסוק בתערובות הללו, עליה להניח את יסודות דיני העופות עצמם, וזה בדיוק מה שעושה משנתנו.
שני סוגים יש בקרבן העוף, חטאת ועולה, ואין הם נעשים בדרך אחת. פרטי החילוקים שביניהם יעסיקו את המשניות שבסוף המסכת, אך את החילוק המרכזי מציגה משנתנו כבר כאן. שני מינים כשרים לקרבן עוף: תורים ובני יונה.
קרבן עוף בא או מחמת חובה או מחמת רצונו של אדם. הבא מרצון לעולם עולה הוא, שכן אין התורה מכירה חטאת שאדם מביא מדעתו. עופות של חובה באים שניים שניים, האחד קרוי חטאת וחברו עולה. אף עופות של רצון באים בדרך כלל שניים שניים, שהמקבל על עצמו עולת העוף מקבל על עצמו בדרך כלל שתיים, ושתיהן עולות למזבח לעולה. יש יוצאים מן הכלל לכאן ולכאן, אך זו התמונה הכללית.
המילה "קן" מורה על זוג כזה, שני עופות יחד; ורבים שלה "קינים", ומאותה מילה נגזר שם מסכתנו. ודווקא משום שהעופות באים שניים שניים, עירוב ביניהם הוא כמעט בלתי נמנע, ואת אותם עירובים באה המסכת ליישב.
מי מביא קן של חובה
קן של חובה, האחד חטאת והאחד עולה, בא בשש מצבים:
- כל מי שעבר על אחת משלוש העבירות המפורשות בראש פרק ה של ספר ויקרא: המונע עצמו מלהעיד על מה שראה, המטמא קודשים, ושבועות שקר או שבועות שלא קוימו.
- אשה שילדה ואין ידה משגת לקרבנות המרובים יותר.
- זב ביום טהרתו.
- זבה ביום טהרתה.
- נזיר שנטמא בטומאת מת.
- מצורע שהגיע יום טהרתו ואין ידו משגת לבהמות.
כמו שנראה מן הרשימה, גם אנשים וגם נשים באים לידי חיוב בקרבנות הללו. ואף על פי כן נופלים הם על הנשים לרוב, שהלידה ומצב הזבה שכיחים. משום כך משניות מסכתנו יעמידו את המקרים שלהן בדרך כלל באשה המביאה קיני עופות.
חטאת למטה, חטאת למעלה
פותחת המשנה: "חטאת העוף נעשית למטה, וחטאת בהמה למעלה". חוט של סיקרא היה מקיף את המזבח מבחוץ וחוצה אותו לשני חלקים, עליון ותחתון, ואותו חוט קובע היכן מקום הדם של כל קרבן. עוף הבא לחטאת, דמו נעשה למטה מן החוט; ובחטאת בהמה, למעלה ממנו.
כל קרבן תלוי בשתי עבודות עיקריות: ההמתה ונתינת הדם. והעופות אינם נשחטים כדרך שחיטה. בחטאת העוף מולק הכוהן מליקה, חותך בציפורן אצבעו מן העורף וממית את העוף בדרך זו, וזו היא שחיטתו. אחר כך הוא מזה מן הדם על קיר המזבח ומוצה את העוף אל אותו קיר להוציא את שאר הדם, והוא יורד ליסוד.
הכתוב מצריך שדם החטאת יגיע ליסוד. וזו הדרישה שממנה למדנו שבעוף צריך הדם להינתן למטה מחוט הסיקרא: שאם ייתן למעלה, יהיו זמנים שלא יגיע הדם עד היסוד.
בחטאת בהמה טעונה שחיטה כדרכה. הכוהן מקבל את הדם ונותנו למעלה במזבח, על ארבע הקרנות שעומדות שם.
עולה למעלה, עולה למטה
"עולת העוף נעשית למעלה, ועולת הבהמה למטה". עוף הבא לעולה, דמו נעשה למעלה מחוט הסיקרא, בחלקו העליון של המזבח, ואילו עולת בהמה דמה נעשה למטה מן החוט, בחלק התחתון. הסדר מתהפך: העוף למעלה והבהמה למטה, ממש להיפך ממה שראינו בחטאת.
אף עולת העוף נעשית במליקה, ואף דמה יוצא בהמצאת העוף אל קיר המזבח. הפסוקים מזכירים את המיצוי הזה מיד לאחר הקטרת ראש העוף על המזבח, ומאותה סמיכות למדנו שהמיצוי נעשה בקיר שלמעלה, במקום שראש העוף נקטר שם. זהו המקור לדין המיוחד שעולת העוף, בשונה מחטאת העוף, נעשית למעלה.
עולת בהמה טעונה שחיטה כדרכה; הכוהן מקבל את דמה ונותנו על שתי קרנות העומדות זו מול זו באלכסון. אף כאן מלמד הכתוב שהדם ניתן כנגד היסוד, והיסוד עומד בחלק התחתון.
שינה ופסל את הקרבן
"אם שינה בזה ובזה, פסול". שינה הכוהן את המקומות, ונתן דם חטאת העוף למעלה או דם עולת העוף למטה, הקרבן פסול.
כל מה שהמסכת בונה מכאן ואילך נשען על הדין הזה. מאחר שטעות במקום נתינת הדם אינה גורעת מן הקרבן בלבד אלא פוסלת אותו לגמרי, עוף שספק הוא, חטאת או עולה, אינו קרב למזבח כלל.
סדר הקינים
עוברת המשנה עתה לתחום שני של הלכה: "סדר קינים כך הוא". זהו סדר קיני העופות. "החובה, אחד חטאת ואחד עולה". קן הבא בחובה, האחד חטאת והאחד עולה. במקרים שמנינו, זב, זבה, ואשה שילדה ואין ידה משגת לבהמות, מפורש בתורה שהאחד לחטאת והאחד לעולה.
"בנדרים ובנדבות, כולן עולות". כשאין העופות של חובה אלא של רצון, באים בנדר או בנדבה, כולן עולות. אין חטאת של רצון. עוף שאדם מביא מדעתו בהכרח עולה הוא.
איזהו נדר ואיזהו נדבה
מגדירה עכשיו המשנה את שני המונחים שהשתמשה בהם. "איזהו נדר? האומר, הרי עלי עולה". נדר הוא כשאדם אומר: "הרי עלי להביא עולה". חייב את עצמו, ועליו להפריש אחר כך עוף או בהמה לקיים מה שקיבל על עצמו.
"ואיזהו נדבה? האומר, הרי זו עולה". נדבה היא כשאדם מצביע על בעל חיים מסוים ואומר: "הרי זו עולה". לא נתלה חיוב בגופו כלל; הקדושה חלה מיד על הדבר עצמו. וכל מה שהוא חייב עתה הוא אותו בעל חיים ממש ולא תמורתו. שום דבר בתורה לא תבע ממנו קרבן זה, ומקורו רצון גמור, ואף על פי כן הפכוהו דבריו לדבר שהוא חייב להביאו.
מה נשתנה למעשה
"מה בין נדרים לנדבות?" שניהם מחויבים עכשיו להביא עולה, ובמה חילקה ההלכה ביניהם? "אלא שהנדרים, מתו או נגנבו, חייבין באחריותן". מי שחייב את עצמו בנדר, מתה או נגנבה הבהמה או העוף שהפריש, חייב להביא אחר תחתיהם. החיוב היה תלוי בו ולא בבעל החיים; ההפרשה לא הייתה אלא דרכו לפרוע את נדרו, ואם אין אותו עוף יכול לעלות עוד למזבח, הנדר עומד במקומו ועולה אחרת חייב.
"ונדבות, מתו או נגנבו, אין חייבין באחריותן". בנדבה, מתו או נגנבו העופות או הבהמות שהוקדשו קודם שהגיעו למזבח, אינו חייב עוד כלום. שהרי לא קיבל על עצמו שום התחייבות אישית; לא הקדיש אלא את העופות הללו עצמם לעולה. ומשעה שאין הם יכולים להיקרב, בטל חיובו.