לפנינו משנה ט' בפרק ו' של מסכת כלאיים, ובה שני עניינים: שיעור השטח הנאסר בזריעה מחמת ענף היוצא מן העריס, ודין המותח זמורה מגפן לגפן בעזרת חבל.
ענף היוצא מן העריס:
ענף המהווה המשך של הגפן והיוצא מן העריס ומתפשט מעבר לו, ואף אם הוא יוצא מעבר לתחום 'עבודת הגפן' - כלומר מעבר לאזור שנאסר בזריעה - שנינו בו: "רואין אותו כאילו מטוטלת תלויה בו". רואים כאילו חוט משקולת תלוי מאותו ענף, וכל המכוון כנגד אותה מטוטלת אסור בזריעה.
נמצא שהאיסור מתפשט לכל מקום שאותו ענף מגיע אליו, אף על פי שמדובר בשטח שמחוץ לתחום עבודת הגפן, שרק בו נאסרה הזריעה מעיקר הדין.
"וכן בדולה":
אין הדין מוגבל לעריס שיש לו דין כרם. אף בגפן יחידה המודלית ומשתרעת מודדים באותו אופן: אף אם היא יוצאת מעבר לשישה טפחים, אסור לזרוע תחת השטח שהיא משתרעת עליו.
המותח זמורה מאילן לאילן:
המותח זמורה מגפן אחת לחברתה - תחת אותה זמורה אסור לזרוע. ומה הדין כאשר הזמורה אינה ארוכה דיה כדי להימתח עד לגפן השנייה, והוא מאריכה בחבל או בגמי (חומר הדומה לחבל) וקושרה כך שתימתח באמצעותו? בזה יש לחלק:
חבל שנעשה לצורך המתיחה בלבד: תחת התוספת - החבל או הגמי - מותר לזרוע, שהרי אין זו הגפן עצמה.
חבל שנעשה כדי שתהלך בו הזמורה: אם הניח את החבל כדי שהגפן תוסיף ותצמח עליו בפועל, אסור לזרוע אף מתחת לחבל עצמו, שהרי סופו של שטח זה שתצמח עליו הגפן.
לסיכום: במשנה זו למדנו שענף היוצא מן העריס - רואים אותו כאילו מטוטלת תלויה בו, וכנגדו אסור בזריעה אף מחוץ לתחום עבודת הגפן; שהוא הדין בדולה, בגפן יחידה המשתרעת אף מעבר לשישה טפחים; ושבמותח זמורה מגפן לגפן, תחת החבל או הגמי מותר לזרוע כשנעשה לצורך המתיחה בלבד, ואסור כשנעשה כדי שתהלך בו הזמורה ותצמח עליו.