כלאים, פרק ט', משנה ט'. המשנה ממשיכה לעסוק באופנים שאינם אריגה רגילה, ובכל זאת יש בהם איסור שעטנז.
"לבדים אסורים":
לבדים הם הבד המכונה לֶבֶד - סיבים שאינם נשזרים לחוטים, אלא נלחצים זה אל זה. הלוחץ יחד סיבי פשתן עם סיבי צמר עובר באיסור שעטנז, אף שלא שזר אותם לחוטים ולא נקט בשאר הדרכים הרגילות של עשיית בד. וטעמו של דבר: "מפני שהם שועים" - מפני שהתרחש בהם תהליך אחד, הסירוק וההברשה של הסיבים, ומשנעשה תהליך זה הרי הם אסורים משום שעטנז.
נחלקו הראשונים אם עצם הסריקה והשילוב יוצרים איסור שעטנז מדאורייתא, או שאין בכך אלא איסור מדרבנן. כך או כך, לדברי הכול הדבר אסור.
"הפיף של צמר בשל פשתן אסור":
"פיף" הוא שפה, ומדובר בשפה של צמר הנתונה על בגד של פשתן. איסורו של דבר: "מפני שהן חוזרין באריג" - השפה מקיפה את הבגד ומוקפת בו, וממילא דינה כאילו נארגו הצמר והפשתן יחד, ואסורים להיות זה עם זה.
דברי רבי יוסי:
רבי יוסי אומר: "משיחות של ארגמן אסורות" - חוטים העשויים ארגמן, שהוא צמר הצבוע בצבע סגול, אסורים לשימוש על בגד של פשתן, לשמש כמעין חגורה לבגד הפשתן. וטעמו: "מפני שהוא מולל עד שלא קושר" - שהיה מנהג לתפור, ו"מולל" היינו לתפור את החוט על בגד הפשתן כדי להשתמש בו. כך הוא הדבר בחגורות בדרך כלל, שדרכן להיות תפורות, ובדרך כלל תופרים את החגורה קודם שקושרים אותה להחזקת הבגד.
"לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן, לחגור בו את מתניו":
במקרה דומה של חגורה קובעת המשנה שאין לקשור רצועה של צמר עם רצועה של פשתן כדי לחגור בהן את המתניים. ואף במקרה ש"הרצועה באמצע" - שרצועת עור מפרידה בין השתיים - עדיין הדבר אסור, שכן אף שאין הצמר והפשתן מונחים זה בצד זה, סופו של דבר שהאדם קושר אותם יחד לחגורה מלפניו.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאיסור שעטנז אינו מוגבל לאריגה בלבד: הלבדים אסורים משום ה"שועים" שבהם, שפה של צמר על בגד פשתן אסורה מפני שהיא חוזרת באריג, ולדעת רבי יוסי אף משיחות ארגמן אסורות מפני התפירה שקודמת לקשירה. ואף רצועת עור המפרידה בין סרט של צמר לסרט של פשתן אינה מתירה, שהרי בסופו של דבר נקשרים השניים יחד לחגורה אחת.