כלאים, פרק א', משנה ט'. משנה זו עוסקת בשני נושאים שונים לגמרי בענייני כלאים. הנושא הראשון הוא המשך לרעיונות שהוזכרו קודם לכן, שאין לערבב ירק עם אילן, כלומר ירק יחד עם עץ פרי, ולנושא זה השלכות גם על תחומים אחרים בהלכה. הנושא השני הוא לב העניין של כלאי זרעים - מהי גדרו של איסור כלאים מן התורה.
"הטומן לפת וצנונות תחת הגפן":
מדובר במי שטומן, ולמעשה קובר, לפת וצנונות תחת הגפן. אין הכוונה ללפתות או לצנונות בודדים, אלא לאגודות וקבוצות של לפת וצנונות שהיו רגילים להניח במקומות כאלה לצורכי אחסון בלבד. המטרה בהנחתם שם לא הייתה כדי שישרישו ויגדלו, ולפיכך הונחו יחד בקבוצה אחת.
על כך אומרת המשנה: "אם היו מקצת עליו מגולין" - אם חלק מן העלים הגדלים בראשי הלפתות והצנונות מגולים וחשופים, ואינם טמונים לגמרי אלא טמונים חלקית בלבד, אין הדבר נחשב לנטיעה. ומכיוון שאין זו נטיעה, יש לכך השלכה על כמה הלכות:
"לא משום כלאיים" - אין זה נחשב כמי שעירב את הירקות הללו, הלפת והצנון, יחד עם גפן הענבים. אין צורך לחשוש לכלאים, שכן אין כאן נטיעה כלל אלא אחסון בלבד.
"ולא משום שביעית" - אין לחשוש לעניין השמיטה, הן מצד האיסור לזרוע בשביעית, והן אם יוסיפו וגדלו מעט, כדרך שבצלים גדלים לעיתים אף לאחר שנעקרו מן הקרקע. אף אם הוסיפו מעט, אין הם נחשבים כדברים שגדלו בשביעית.
"ולא משום מעשרות" - אף מצד מעשר אין לחשוש לחובת עישור, ואם גדלו בגודלם אין צורך לחוש לכך.
"וניטלין בשבת" - מותר אף להוציאם מן האדמה בשבת, ואין זה נחשב קוצר, קצירה או תלישה מן הקרקע, שהרי אין הם גדלים באדמה אלא מאוחסנים בה בלבד. וההוכחה לכך היא שהעלים עדיין בולטים ומגולים.
גם אין חשש בכך שבנטילתם מזיז אדם מקצת מן העפר, שהוא מוקצה, משום שזהו גרמא: הזזת העפר נעשית בעקיפין, על ידי משיכת קצות העלים, והיא מזיזה רק את העפר שעל גבי הלפת והצנון. הזזה בעקיפין אינה נחשבת להזזת מוקצה, אלא גרמא בלבד.
כלאי זרעים מן התורה:
חלקה השני של המשנה עוסק בנושא נפרד לחלוטין: ערבוב מינים שונים של ירקות ותבואות. המשנה משרטטת מהו גדר כלאים ברמה התורנית, שכן חלק נכבד ממה שנלמד במסכת כלאיים עוסק כולו באיסורי דרבנן - דברים שיש בהם מראית עין של כלאיים, אך אין הם כלאיים של תורה.
כלאיים של תורה הם כדלקמן: הזורע גרעין חיטה וגרעין שעורה בבת אחת, ומניחם באדמה יחד - זהו כלאיים, וזו העבירה מדאורייתא. לא כאשר הם זרועים זה לצד זה, אלא כאשר הגרעינים מוכנסים לאדמה יחד.
לרבי יהודה יש וריאציה בעניין זה, ולדעתו אין זה נחשב כלאיים ברמה הדאורייתא אלא באחד מאופנים אלו:
שני זרעים של חיטה וזרע אחד של שעורה - ואין די בזרע אחד של חיטה וזרע אחד של שעורה.
או לחילופין ההפך: זרע חיטה אחד ושני זרעי שעורה.
או שלושה סוגים שונים: זרע חיטה אחד, זרע שעורה אחד וזרע כוסמת אחד.
הטעם שרבי יהודה סובר כי נדרשים יותר משני מינים הוא לשון הפסוק: "שדך לא תזרע כלאים". רבי יהודה מבין מכאן ששם 'שדך' חל רק על מקום שכבר נטוע בו דבר. לפיכך צריך תחילה זרע אחד שיעשה את המקום שדה זרוע, ובאותו שדה זרוע נאסר לעשות תערובת של שני מינים אחרים. נמצא שלדעתו נדרשים תמיד שלושה מינים: הזרע הראשוני להחשיב את המקום כ'שדך', ולאחר מכן הכלאים המתערב לתוכו.
אולם החכמים, שאמרו כי די בשני זרעים ובלבד שיהיו משני מינים שונים, סוברים שהמקום נחשב שדה אף בלא שנזרע בו דבר. הקרקע עצמה נחשבת שדה, ולפיכך אין צורך בזרע שלישי כדי לעבור על האיסור מן התורה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני עניינים. הראשון - הטומן לפת וצנונות תחת הגפן ומקצת עליהם מגולים, אין זו נטיעה אלא אחסון, ולפיכך אין חשש כלאים, שביעית ומעשרות, והם ניטלים בשבת, אף מצד מוקצה, שהזזת העפר אינה אלא גרמא. השני - גדר כלאי זרעים מן התורה: הזורע חיטה ושעורה כאחת, ומחלוקת רבי יהודה וחכמים אם נדרשים שלושה מינים משום הדרישה ש'שדך' יהיה שדה זרוע, או שדי בשני מינים משום שהקרקע עצמה נחשבת שדה.