כלאיים, פרק ו', משנה ח'. משנה זו מרחיבה את מה שלמדנו קודם בעניין העריס - הגדר שעליה מודלים הגפנים.
לשון המשנה:
המשנה עוסקת ב"קנים היוצאים מן העריס" - קנים הבולטים מן הדלית, מן הסורג, "וחס עליהם". כפשוטו הביטוי מורה שהאדם חס עליהם, וכאן משמעו שאין ברצונו להשחיתם: הוא נמנע מלשוברם, משום שאלו קנים טובים ואינו רוצה לקלקלם.
עם זאת, אין לו כל כוונה שהגפן תגדל ותתפשט על אותם קנים הבולטים החוצה. כל הימנעותו נובעת מכך שאינו רוצה לשבור את הקנה ולקלקלו.
הדין למעשה:
כשאין כוונה לצמיחה: הזורע כנגד אותם קנים, או תחתיהם ממש - מותר, משום שאין לו שום כוונה שהגפן תגיע בסופו של דבר לאותו מקום.
כשיש כוונה לצמיחה: אם עשה את הקנים, או הניחם שם, לתכלית שהגפנים החדשות יצמחו ויתפשטו עליהם - אסור. דינם ככל התפשטות אפשרית אחרת של עריס, שאמרנו כי יש בה בעיה כאשר היא מיועדת לצמיחה עתידית.
לסיכום: במשנה זו הכול תלוי בכוונה. קנים הבולטים מן העריס, שהאדם חס עליהם ואינו שוברם כדי שלא לקלקלם - מותר לזרוע כנגדם ותחתיהם, שכן אין דעתו שהגפן תתפשט עליהם. אך אם הועמדו או הושארו במקומם לצורך התפשטות הגפן עליהם בעתיד - הרי הם כהמשך העריס, וזריעה כנגדם אסורה.