כלאיים פרק ט', משנה ח'. משנה זו מלמדת אותנו כמה מן המושגים הכלליים של איסור כלאיים, וכיצד יש להתייחס לסיבים כדי שתתקיים בהם עבירת כלאיים.
לשון המשנה:
"אין אסור משום כלאיים אלא טווי וארוג" - אין איסור מדין כלאיים אלא בסיבים שנעשו בהם שני תהליכים:
"טווי" - הסיבים המעורבים בכלאיים צריכים להיות טווים לחוט.
"וארוג" - עליהם להיות ארוגים יחד, כלומר מחוברים זה לזה בדרך אריגה או בתהליך חיבור אחר. אין די בהנחתם זה על גבי זה, אלא נדרש חיבור ממשי בצורה כלשהי.
"שנאמר: לא תלבש שעטנז":
המשנה דורשת את התיבה "שעטנז", ומלמדת בה פרטים נוספים על האמור בתחילתה. "שעטנז" הוא צירוף של שלוש מילים:
"שוע" - הצמר או הפשתן צריכים להיות סרוקים.
"טווי" - לאחר מכן יש לטוות את הסיבים.
"נוז" - ולבסוף יש לחברם זה לזה בדרך אריגה או בצורה אחרת.
שלוש המילים הללו נרמזות בתיבה "שעטנז": "שוע", האות ט' של "טווי", ו"נוז" - שהוא חיבור הפרטים יחד.
מחלוקת הראשונים:
נחלקו הראשונים אם התהליכים הללו צריכים להיעשות בצמר בנפרד ובפשתן בנפרד, או שמדאורייתא עליהם להיעשות בשניהם יחד - לסרוק אותם יחד, לטוות אותם יחד ולחברם יחד.
דרשתו של רבי שמעון בן אלעזר:
רבי שמעון בן אלעזר נוקט גישה דרשנית יותר בחלקה השני של התיבה "שעטנז" - "נוז". לדבריו רמוזה בה המילה "נלוז", כלומר עקום, "ומליז הוא את אביו שבשמים עליו" - הוא מטה את אביו שבשמים כנגדו. כלומר, בעשיית עבירה זו הוא עקום, וגורם שאף הקב"ה, כביכול, יטה דברים כנגדו בשל עבירת שעטנז.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאין איסור כלאיים אלא בסיבים שנטוו וחוברו יחד, ואין די בהנחתם זה על גבי זה. עמדנו על דרשת התיבה "שעטנז" - שוע, טווי ונוז, שהם סריקה, טוויה וחיבור; על מחלוקת הראשונים אם נדרש שייעשו התהליכים בצמר ובפשתן יחד או בכל אחד לעצמו; ועל דרשת רבי שמעון בן אלעזר ב"נוז" מלשון "נלוז", שהעובר על האיסור מטה את אביו שבשמים כנגדו.