אנו ממשיכים במסכת כלאים, פרק ב', ולפנינו משנה ח'. המשנה עוסקת בשני עניינים: איסור סמיכת מין אחד לשדה של מין אחר, והדברים הנמצאים בשדה ומהווים מחיצה בין המינים - שמחמתם מותר לזרוע זה בצד זה.
"אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע, אבל סומכין לשדה ירקות חרדל וחריע" - אין להעמיד שורה של חרדל או של חריע בסמוך לשדה תבואה, אך מותר להעמידם בסמוך לשדה ירקות.
מה טעם החילוק בין שדה תבואה לשדה ירקות?
שיטת הרא"ש: חרדל וחריע אינם מזיקים לתבואת דגן, ולפיכך הרואה מניח שהעמידם שם דרך קבע ואין הוא מקפיד על היותם יחד - והרי זה כזורע כלאים. אך לחרדל ולחריע יש השפעה מזיקה על ירקות, ומשום כך תולים שלא הניחם אלא כבודק, לבחון אם המקום ראוי לזריעת חרדל וחריע, ולא בדרך קבע - ולכן מותר.
שיטת מפרשים רבים אחרים: הם מבינים את הדברים בדיוק להפך - החרדל והחריע מזיקים לתבואה ואינם מזיקים לירקות. וטעם האיסור: מדובר בסומך בצד שדהו של חברו, וחברו לא היה מניח לאחר להעמיד שם חרדל וחריע המזיקים לתבואתו. לפיכך יניח הרואה שהחרדל הוא משל בעל השדה עצמו, ושהוא מעוניין בו עד כדי כך שהוא מוכן לוותר ולספוג את הנזק לתבואתו - ומראית העין היא כאילו הוא זרעו. אך כשהדבר סמוך לערוגת ירקות, שאין שם נזק כלל, אין חשש שייראה כאילו חברו זרעו שם.
דברים החוצצים בין המינים:
מכאן עוברת המשנה לדברים הנמצאים בשדה ויכולים לשמש מחיצה החוצצת בין שני מינים שונים, ומחמתם מותר לזרוע אותם זה בצד זה כל עוד קיים הדבר המפריד ביניהם: "וסומך לבור, ולניר, ולגפה, ולדרך, ולגדר שהוא גבוה עשרה טפחים, ולחריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה, ולאילן שהוא מסך על הארץ, ולסלע שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה":
בור וניר: שדה שאינו זרוע, או שנחרש ועדיין לא נזרע.
גפה: גדר של אבנים שלא חוברו יחד בטיט.
דרך.
גדר שגובהה עשרה טפחים.
חריץ שעומקו עשרה טפחים ורוחבו ארבעה טפחים.
אילן המיסך על הארץ: לשון 'מסך' היא כלשון סוכה - ענפיו יורדים לכל אורכו עד הקרקע ויוצרים מחיצה בין מה שתחת האילן לבין מה שמחוצה לו.
סלע שגובהו עשרה טפחים ורוחבו ארבעה טפחים.
שיעורי המחיצות:
נחזור לשדה שהוא בּוּר או נִיר: כדי שייחשב מחיצה, נדרש לדעת מפרשים רבים שיעור של בית רובע, שהוא כעשר אמות וחומש אמה על עשר אמות וחומש אמה. לשאר הדברים יש שיעור משלהם באופן טבעי: הדרך - ארבע אמות; הגדר - גובה עשרה טפחים; החריץ - עומק עשרה טפחים ורוחב ארבעה. לכל אלו נקובים שיעוריהם, ואילו בבור ובניר אומרים המפרשים שהשיעור הוא בית רובע.
לסיכום: במשנה זו למדנו את החילוק בין סמיכת חרדל וחריע לשדה תבואה, שנאסרה, לבין סמיכתם לשדה ירקות, שהותרה - ושני כיווני ביאור בטעם הדבר: לדעת הרא"ש, בתבואה אין הם מזיקים ולכן נראה הדבר כזריעת קבע, ובירקות הם מזיקים ולכן תולים שאינו אלא בודק; ולדעת מפרשים אחרים להפך, שהם מזיקים לתבואה, וממילא נראה למתבונן כאילו בעל השדה עצמו זרעם וויתר על תבואתו. כמו כן מנינו את הדברים החוצצים בין המינים - בור, ניר, גפה, דרך, גדר, חריץ, אילן המיסך על הארץ וסלע - ועמדנו על שיעוריהם, ובכללם שיעור בית רובע בבור ובניר.