כלאים, פרק ז', משנה ח'. משנה זו תדון במעמדו של עציץ שצומח בתוכו דבר בתוך הכרם, ובהבחנה שבין עציץ נקוב לעציץ שאינו נקוב.
עציץ נקוב ועציץ שאינו נקוב:
"עציץ נקוב מקדש בכרם" - עציץ שיש נקב בתחתיתו, והוא מלא באדמה ותבואה צומחת בו, עשוי לגרום לאיסור בכרם: בין אם הוא מונח בכרם עצמו, ובין אם הוא נמצא בתוך ארבע האמות של עבודת הכרם שמסביב לכרם. הטעם: משיש בו נקב, נחשב הוא כמחובר לקרקע.
"ושאינו נקוב אינו מקדש" - עציץ שאין בו נקב אינו מקדש, שכן אין הצומח בו נחשב כנטוע בכרם, אלא כיחידה נפרדת בפני עצמה.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון חולק וסובר שאין הבדל בין השניים: בין שיש בעציץ נקב ובין שאין בו נקב, לכתחילה אין רשות לזרוע בו כשהוא עומד בכרם. ואולם אף העציץ הנקוב אינו יוצר איסור בפועל, והצומח בתוכו אינו נאסר, אף על פי שיש בו נקב.
המעביר עציץ נקוב בכרם:
המשנה מסיימת באדם המעביר עציץ נקוב שצמח גדל בתוכו דרך הכרם: אם הוסיף הצמח שבעציץ יותר מאחד ממאתיים - "אם הוסיף במאתיים - אסור". אולם הגפנים עצמן אינן נאסרות, מכיוון שלא הניח את העציץ על הקרקע אלא העבירו באוויר בלבד.
דברי התוספות יום טוב:
התוספות יום טוב סובר שאף איסורה של התבואה הצומחת בתוך העציץ, כשהוסיפה יותר מאחד ממאתיים, אינו מן הדין ממש, אלא תקנת חכמים בדרך של קנס ועונש. חכמים לא רצו שיזלזל אדם בכלאי הכרם, אלא שינהג בהם חומרה, ולפיכך אמרו שאף העברת העציץ הנקוב באוויר יוצרת איסור - אך שוב, אין זה אלא קנס ועונש, ולא איסור מעיקר הדין.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי עציץ נקוב מקדש בכרם, מפני שהוא נחשב כמחובר לקרקע, ואילו עציץ שאינו נקוב הוא יחידה נפרדת ואינו מקדש; רבי שמעון סובר שבשניהם אסור לזרוע לכתחילה, ואף הנקוב אינו אוסר בפועל; המעביר עציץ נקוב בכרם - הצמח נאסר אם הוסיף יותר מאחד ממאתיים, אך הגפנים אינן נאסרות; ולדעת התוספות יום טוב אף איסור זה אינו מן הדין אלא קנס שתיקנו חכמים, שלא יבוא אדם לזלזל בכלאי הכרם.