משנה זו ממשיכה לדון בעניינה של המשנה הקודמת - איסור הרכבת ירקות באילנות. אמנם רבי יהודה התיר זאת, אך אנו נוקטים כדעת תנא קמא, שאסר את הדבר.
ירק באילן - שקמה ופיגם:
המשנה קובעת כי "אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה" - אין לזרוע ירקות בתוך גזעו של עץ השקמה, שהרי יש בכך כלאיים. כמו כן "אין מרכיבין פיגם" - הפיגם הוא ירק בר ריחני שפרחיו צהובים - על גבי אילן ריחני. שני האופנים אסורים, שכן נטיעת ירק בתוך אילן נחשבת כלאיים, וכאמור, כדעת תנא קמא במשנה הקודמת.
נטיעת יחור תאנה בחצוב:
אין נוטעין יחור של תאנה - שתיל מעץ התאנה - לתוך החצוב, כדי "שיהא מקרו".
מהו חצוב? מין ירק הקרוב לבצל, ששורשיו יורדים עמוק מאוד וישר אל תוך האדמה. הגמרא אומרת שיהושע נעזר בצמח זה בקביעת גבולות ארץ ישראל: אף אם החלק העליון נחתך, החופר למטה מוצא את השורשים היורדים ישר, ובכך ניתן לקבוע בדיוק היכן עברו הגבולות.
ובמשמעות המילים "שיהא מקרו" נאמרו כמה הסברים:
מלשון קור וצינון: החצוב חם מאוד, ויחור התאנה בא לצננו.
מלשון קורה - דבר המספק צל: יחור התאנה מיצל על החצוב.
שימוש בחצוב, שהיו לו שורשים טובים במיוחד, כדי לסייע ליחור התאנה להשריש.
מכל מקום, אף שיש לאדם תועלת בכך, הדבר אסור: יחור התאנה הוא אילן, והחצוב הוא ירק.
זמורת גפן באבטיח:
"אין תוחבין זמורה של גפן" לתוך אבטיח, "שתהא זורקת מימיה" - כדי שהנוזל יעבור מן האבטיח אל הגפן. וטעם האיסור: "מפני שהוא אילן בירק" - הרי הוא מצרף אילן וירק כאחד.
זרע דלעת בחלמית - ירק בירק:
"אין נותנין זרע דלעת לתוך חלמית שתהא משמרתו" - אין להכניס את זרע המלון או הדלעת לתוך החלמית. החלמית היא מין ירק אכיל, ובתוך תרמיליו נוזלים שהיו מספקים סוג של הגנה לזרעי הדלעת ומשמרים אותם.
וכאן מדובר "ירק בירק" - שניהם ירקות: גם זרע הדלעת וגם החלמית. ואף על פי כן הדבר אסור, שהרי יש בו כלאיים בין שני מיני ירק שונים.
לסיכום: במשנה זו נמנו ארבעה אופנים אסורים של הרכבה ונטיעה - ירקות בסדן של שקמה, פיגם על גבי אילן ריחני, יחור תאנה בחצוב, וזמורת גפן באבטיח - שכולם אסורים משום ירק באילן ואילן בירק; ולבסוף זרע דלעת בחלמית, האסור משום ירק בירק, אף ששני המינים ירקות הם.