כלאיים, פרק ה', משנה ז'. במשנה הקודמת למדנו כי תערובת בכרם יוצרת איסור כלאי הכרם רק כאשר היא נעשית ברצונו של בעל הכרם - כשמדובר בדבר שהוא מעוניין בו. על יסוד אותו רעיון ממשיכה משנתנו ומונה מקרים שבהם הגיעו זרעים אל הכרם שלא בכוונה ושלא מדעתו.
המקרים שבהם אין הזריעה אוסרת:
"העובר בכרם ונפלו ממנו זרעים" - אדם עבר בכרמו ונפלו ממנו זרעים שנטעו עצמם בקרקע, זרעים שיש בהם כלאיים עם הכרם.
"או שיצאו עם הזבלים" - הזרעים הגיעו אל הכרם יחד עם הזבל.
"או עם המים" - הזרעים הובאו עם המים ששימשו להשקיה.
"הזורע וסערתו הרוח לאחריו" - אדם זרע באזור אחר, בשדה אחר, והרוח סחפה מקצת מן הזרע אל השדה שמאחוריו, באופן שאינו מודע לכך.
בכל אחד מן המקרים הללו קובעת המשנה "מותר": אף שמדובר בזרעים שיש בהם כלאי כרם, וכבר החלו לגדול, מאחר שהדבר לא נעשה בכוונה, ובעל הכרם אינו מודע לכך ואינו מעוניין בו - אין בכך איסור כלאי הכרם.
"סיערתו הרוח לפניו":
אולם אם סחפה הרוח את הזרע לפניו, והוא מודע לכך ולא עקרו, והזרע השריש והחל לצמוח - נוצר האיסור. כיצד יש להתמודד עמו? בכך עוסק המשך המשנה בדברי רבי עקיבא, המחלק בין שלושה שלבים בגידול:
"אם עשבים - יופך" - אם צמח הזרע לכדי עשב בלבד, יש להפוך ולעקור אותו, כך שלא יהיה מושרש עוד באדמה.
"ואם אביב - ינפץ" - אם עבר את שלב העשב וצמח עד כדי צמח שלם, אך עדיין לא הגיע לשליש גידולו, יש לחלץ את הזרע מן הצמח עצמו.
"אם הביאה דגן - תידלק" - אם הגיע לגידול מלא, לכל הפחות שליש גידולו, יש לשרוף ולהשמיד, והכול אסור בהנאה.
מחלוקת הירושלמי בגדר "ינפץ":
ריש לקיש: "ינפץ" משמעו שמסיר את הזרעים, והם נאסרים, אך הקש והמוץ שמן הצמח נותרים מותרים.
רבי יוחנן: יש להשמיד לא את הזרע בלבד, אלא את צמח האביב כולו, שכן כולו אסור בהנאה.
בשלב של "הביאה דגן" אין מחלוקת: אפילו ריש לקיש, שהתיר את המוץ בשלב האביב שבו טרם גדל שליש, מודה שמשהגיע הזרע לגידול מלא - או לכל הפחות לשליש גידולו, הנחשב כגידול מלא - הכול אסור בהנאה, ואף המוץ טעון השמדה. כל הצמח כולו נשרף.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי זרעים שהגיעו אל הכרם שלא בכוונה - נפלו מן העובר בכרם, באו עם הזבלים או עם המים, או שסערתם הרוח לאחריו - מותרים, שכן אין בהם רצון ומודעות. אך זרע שסערתו הרוח לפניו, והבעל ידע ולא עקרו, נאסר, ורבי עקיבא מחלק בין שלושה שלבים: עשבים - יופך; אביב - ינפץ; הביאה דגן - תידלק. בגדר "ינפץ" נחלקו בירושלמי, אם נאסרים הזרעים בלבד (ריש לקיש) או הצמח כולו (רבי יוחנן), ובשלב "הביאה דגן" מודים הכול שהכול אסור בהנאה וטעון השמדה.