כלאים, פרק ז', משנה ז'. המשנה פותחת במקרה שבו הרוח שינתה את מקומם של הצמחים: "הרוח שעללה את הגפנים על גבי תבואה" - רוח שהעיפה את הגפנים והניחה אותן על גבי התבואה שגדלה שם, עד שהשתיים מעורבות זו בזו באופן הנחשב לכלאי הכרם.
על כך אומרת המשנה: "יגדור מיד". בביאור מילה זו נאמרו שני אופנים:
"יגדור" - עליו להקים גדר מיד, והגדר היא הדרך להפריד בין הגפנים לתבואה.
ויש הגורסים ומפרשים במשמעות של גדיעה - עליו לגדוע ולחתוך את הגפן מיד.
"אם אירע אונס - מותר" - אם אירע אונס שגרם לכך שלא היה בידו לגדור או לעקור, הדבר מותר בינתיים, מאחר שאין הוא מעוניין בקיומם של הכלאיים. לפיכך אף אם גדלו יותר מאחד ממאתיים - שיעור היוצר בעיה בדרך כלל - אין בכך איסור, שכן בינתיים אין הוא חפץ בכלאיים.
תבואה הנוטה תחת הגפן:
מקרה נוסף: "תבואה שהיא נוטה תחת הגפן, וכן בירק - מחזיר ואינו מקדש". הנטייה תחת הגפן אינה גדילה במקום עצמו: השורש אינו נמצא שם, אלא חלקו העליון של צמח התבואה הוא הנוטה אל מתחת לגפן, וכן הדין בירק הנוטה תחת הגפן. במקרה כזה עליו להחזיר את הצמח ולהזיזו כך שלא יהיה עוד תחת הגפן, אך אין הדבר יוצר איסור, משום ששורש הצמח אינו נמצא בפועל תחת הגפן.
מאימתי התבואה והענבים מקדשים:
מכאן עוברת המשנה לדון באיזה שלב של גדילה נאסרים התבואה והענבים ונוצרים כלאי הכרם: "מאימתי תבואה מתקדשת?" - מאיזה שלב יש בתבואה כדי ליצור קידוש, כלומר תערובת אסורה של כלאי הכרם:
בתבואה - "משתשריש", משעה שהשרישה. ויש הגורסים "משתשליש", משגדלה שליש מגדילתה הרגילה. בין לגרסה זו ובין לגרסה זו, רק משלב זה יש בתבואה את היכולת ליצור כלאי הכרם.
בענבים - "משיעשו כפול", משעה שנעשו בגודל של פול לבן. משהגיעו הענבים לשיעור קטן זה, מכאן ואילך הם יכולים ליצור כלאי הכרם.
תבואה וענבים שהגיעו לגמר בישולם:
ומה במצב ההפוך? "תבואה שיבשה כל צרכה וענבים שבישלו כל צרכן - אינן מתקדשות". תבואה שהתייבשה לגמרי והבשילה כל צורכה ואינה גדלה עוד, וכן ענבים שהבשילו כל צורכם - אין הם יוצרים קידוש ואינם יוצרים כלאי הכרם, מפני שאין בשלב זה גדילה של ממש.