כלאים, פרק ט', משנה ז'. המשנה שלפנינו מונה פריטים שונים שאין אדם רשאי ללבוש בטרם בדק אם מעורב בהם שעטנז. הפריטים עצמם מיוחדים לאותם הזמנים ואינם רלוונטיים לנו למעשה, אך יש בהם כדי להעמידנו על עצם החובה לבדוק את הבגדים מפני שעטנז.
לשון המשנה:
"הברסין והברדסין" - שני סוגי כיסויי מיטה שהיו עשויים מצמר: האחד עבה והאחר דק.
"והדלמטיקיון" - מין מכנסיים שהיו רגילים ללבוש.
"ומנעל של אלוס הפינון" - נעל שהייתה עשויה ממין תוצר לוואי של צמר.
בפריטים אלו קובעת המשנה: "לא ילבש בהן עד שיבדוק" - אסור ללבשם עד שתיערך בדיקה אם מעורב בהם פשתן, כלומר האם יש בבגד תערובת של פשתן עם הצמר.
דברי רבי יוסי:
רבי יוסי אומר כי הבגדים הבאים מחוף הים ומעבר לים אינם צריכים בדיקה, "מפני שחזקתן בקנבוס" - ניתן להניח שבמקומות אלו לא השתמשו בפשתן, אלא בקנבוס תחתיו, ובקנבוס אין בעיה של שעטנז. אף קביעה זו מיוחדת לזמנם.
"מין של זרד":
יש הגורסים "מין של זרב": נעל עור שהייתה מכוסה מבפנים ברפידת צמר עבה, וכיסויי נעליים אלו עלו וכיסו את הרגל וגם חלק מן השוק. בזה קובעת המשנה שאין בו משום כלאיים, כלומר אין בו חשש כלאיים - ושוב, דין זה ייחודי לאותם הזמנים ולאותו בגד מסוים.
לסיכום: במשנה זו למדנו רשימת פריטים - כיסויי המיטה (הברסין והברדסין), הדלמטיקיון והמנעל של אלוס הפינון - שאין ללבשם עד שייבדקו מפני תערובת פשתן; את דעת רבי יוסי שבגדי חוף הים ומעבר לים פטורים מבדיקה מפני שחזקתם בקנבוס; ואת הדין שב"מין של זרד" אין משום כלאיים. הפרטים אמנם מיוחדים לאותם הזמנים, אך העיקרון העולה מהם עומד בעינו: הצורך לבדוק את הבגדים מפני שעטנז.