כלאים, פרק ג', משנה ז'. משנה זו ממשיכה את הדיון בשיקולים הייחודיים שנכנסים לתמונה כאשר עוסקים בדלעת, שיש לה מאפיינים ייחודיים משל עצמה. המשנה שלפנינו עומדת למעשה בניגוד למשנה בפרק ב', משנה י', שם למדנו שירק בירק - כאשר נוטעים ירק אחד בצד ירק אחר - די בהפרדה של שישה טפחים, ואילו תבואה בירק או ירק בתבואה, לכל כיוון שיהיה, דורשים בית רובע: עשר אמות ומשהו על עשר אמות ומשהו.
"דלעת בירק" ו"דלעת בתבואה":
המשנה קובעת ש"דלעת בירק" - דלעת הנטועה בשדה של ירקות - דינה כירק, ומעמדה זהה להלכה שראינו בפרק ב', משנה י', בנוטע ירק בצד ירק: שישה טפחים. אך כאשר נוטעים דלעת בשדה תבואה של דגן, "ובתבואה - כתבואה, שנותנין לה בית רובע": יש להפריד ביניהם בבית רובע, עשר אמות ומשהו על עשר אמות ומשהו.
שורה של דלועין:
"היתה שדהו זרוע תבואה, וביקש ליטע לתוכה שורה של דלועין" - שדה זרוע תבואה, ובעל השדה מבקש לנטוע בתוכו לא דלעת בודדת אלא שורה שלמה של דלועין - "נותנין לה לעבודתה שישה טפחים", ודי בכך. התוספתא מציינת כי שיעור שישה טפחים נאמר ברוחב, אך באורך יש להפריד שישה טפחים על פני עשר אמות וחצי בקירוב. מכל מקום, הרוחב הנדרש הוא שישה טפחים בלבד.
לכאורה הדבר תמוה: בדלעת בודדת נדרש בית רובע לשני הכיוונים, ובשורה שלמה של דלועין די בשישה טפחים? הטעם הוא שדלעת בודדת נראית כמעורבבת בין הצמחים, ואילו שורה שלמה היא ישות מובחנת, וההבחנה שבה מונעת את מראית העין של כלאיים.
עם זאת, המשנה מוסיפה סייג: "ואם הגדילה - יעקור מלפניה". אם התפשטה הדלעת יותר מדי, יש לעקור מלפניה ולוודא שאינה חורגת מן הגבולות שנקבעו.
דעת רבי יוסי:
רבי יוסי חולק וסובר: "נותן לה עבודתה ארבע אמות" - אף בשורה שלמה של דלועין אין להסתפק בשישה טפחים, ויש להפריד ארבע אמות. בית רובע אינו נדרש, אך ארבע אמות לפחות כן. על כך השיבו לו חכמים: "וזה חמור מן הגפן?" - האם דין הדלעת יהיה חמור אף מדין הגפן?
הגפן הוא מושג שנעסוק בו בקרוב, כשנפתח בהלכות כלאי כרם. כלאי כרם חמורים מדיני כלאי זרעים: כלאי זרעים הם האיסור שלמדנו עד כה, לזרוע יחד מיני ירקות שונים; אך הזורע ירק בכרם גפנים - היבול נאסר בהנאה, ואין להפיק ממנו תועלת. זהו חומר יתר. והרי בגפן ההלכה היא שאף בשורה של חמש גפנים גדלות די בשישה טפחים, כפי שנראה בהמשך, לפחות לשיטת בית הלל. מדוע אם כן תהיה שורה של דלועין חמורה מזו של גפן?
על כך "אמר להן: מצינו שזו חמורה מן הגפן" - כבר מצאנו שהדלעת חמורה מן הגפן:
גפן יחידית: "נותן לה עבודתה שישה טפחים" - ולדעת הכול די בשישה טפחים.
דלעת יחידית: "נותן לה בית רובע" - כפי שנאמר בתחילת המשנה, שיעור שלם של עשר אמות ומשהו לכל כיוון.
מכאן שאנו מתייחסים לדלעת בחומרה יתרה, ולפיכך סובר רבי יוסי שאף שורה של דלועין - שבדרך כלל אין דינה חמור - טעונה ארבע אמות.
שיטות מחמירות נוספות:
מכאן ואילך מובאות במשנה דעות מחמירות במיוחד בענייני כלאיים:
רבי מאיר משום רבי שמואל: "כל שלושה דלועין לבית סאה - לא יביא זרע לתוך בית סאה". בית סאה הוא שטח נרחב, חמישים אמה על חמישים אמה; ואף על פי כן, משנטעו בו שלושה דלועין אין להביא לתוכו זרע ממין אחר, שכן שטח בית סאה אינו נחשב מספיק. בחשבון הדברים עולה שיעור של שליש בית סאה לכל דלעת - שטח גדול מאוד.
רבי יוסי בן החוטף אפרתי משום רבי ישמעאל: החמיר יותר. אף כאשר יש שלושה דלועין בלבד, אין להביא זרע לתוך שטח של שלושים סאה - שטח עצום, ואף הוא נאסר.
ראוי לציין כי הרשב"ם מבהיר שאין מדובר בדלעת רגילה, אלא בדלעת יוונית, שעליה ארוכים במיוחד ונכנסים ומתערבבים בצמחים אחרים; אך בשאר סוגי הדלעת אין הדברים נוהגים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי דלעת בירק דינה כירק - שישה טפחים, ובתבואה דינה כתבואה - בית רובע; ואילו שורה שלמה של דלועין בשדה תבואה די לה בשישה טפחים, מפני שהיא ישות מובחנת, ובלבד שלא תגדיל ותחרוג. רבי יוסי מצריך ארבע אמות אף בשורה, מכוח החומרה שמצאנו בדלעת יחידית לעומת גפן יחידית, וחכמים השיבו שאין להחמיר בדלעת יותר מבגפן. לבסוף הובאו שיטות מחמירות עוד יותר בשם רבי שמואל ובשם רבי ישמעאל, ודברי הרשב"ם שהכול נאמר בדלעת יוונית דווקא.