כלאים, פרק ב', משנה ו'. המשנה פותחת: "הרוצה לעשות שדהו מיצר מיצר מכל מין" - מי שמבקש לזרוע את שדהו שורות שורות של מינים שונים, עליו לוודא שקיימת הפרדה בין השורות. כמה צריכה הפרדה זו להיות? בכך נחלקו בית שמאי ובית הלל.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל בשיעור ההפרדה:
"בית שמאי אומרים: שלושה תלמים של פסיח" - שלושה תלמים מן הסוג הנקרא 'פסיח', והם התלמים שנהגו לעשות בדרך כלל כדי לפתוח את הקרקע בתחילה.
"ובית הלל אומרים: מלוא העול השרוני" - שיעור אורכו המלא של העול שהיה בשימוש נפוץ באזור הנקרא שרון.
שני שיעורים אלו אינם מוכרים לנו כיום באופן מדויק, אולם המשנה מוסיפה: "וקרובין דברי אלו לדברי אלו" - דעותיהם של בית שמאי ובית הלל קרובות מאוד זו לזו, עד שאין זה משנה באיזו מהן נלך.
השיעור המעשי - שתי אמות על שתי אמות:
המשנה מבארת ונותנת שיעור שניתן להשתמש בו: המרווח שבין השורות צריך להיות ברוחב שתי אמות ובאורך שתי אמות. ומשיש ריבוע של שתי אמות על שתי אמות, ניתן לקרב את שני המינים זה לזה קירוב גדול. כל עוד קיים מרווח משמעותי של שתי אמות על שתי אמות המפריד בין השורות, הרי שלפני אותן שתי אמות ולאחריהן ניתן לקרב את המינים לגמרי זה לזה, שכן אותו ריבוע מספק את ההיכר הנחוץ המבהיר שאין הם נזרעים בערבוביא.
וכפי שלמדנו קודם לכן, מאחר שעניינים אלו הם מדרבנן מחמת מראית עין - מחמת האופן שבו הדבר נראה - כל עוד קיים דבר המבהיר שאין המינים נזרעים יחד לחלוטין, יכולים הם להיות קרובים זה לזה.
לסיכום: אותה תיבה של שתי אמות על שתי אמות היא כל הנדרש כדי לשמור על הפרדת המינים השונים זה מזה.