כלאים, פרק ז, משנה ו. המשנה עוסקת ב"גזלן שזרע את הכרם" - אדם שנטל בכוח כרם שאינו שלו, וזרע בתוכו זרעים (לא זרעי גפנים, אלא זרעים אחרים היוצרים כלאי הכרם), ולאחר מכן יצא מן השדה ונטש את גזלתו.
מצב השדה בשעת חזרת הבעלים:
כאשר הבעלים המקורי חוזר אל שדהו, כל שהתרחש עד אותה נקודה אינו יוצר איסור כלאי הכרם, שכן הגזלן אינו יכול לאסור את שדהו של חברו, כפי שראינו במשניות הקודמות. אולם מרגע חזרתו, אם הבעלים מקיים את הכלאיים הנמצאים בשדה, נעשית התערובת אסורה מחמתו, ולפיכך מוטל עליו לקצור ולהסיר את הצמיחה הזרה בהקדם האפשרי.
לפיכך אומרת המשנה שהוא קוצר את הזרעים אפילו בחול המועד. בדרך כלל פעולה כזו אסורה בחול המועד, אך כאן התירו לעשותה מפני איסור הכלאיים - ומשום שההיבט של כלאיים הוא עניין של מראית עין, ועל כן מבקשים להסיר את המראה האסור במהירות האפשרית.
"עד שליש":
הבעלים מחויב אף לשכור פועלים בשכר גבוה מן המקובל. עד איזה שיעור הוא מחויב להוסיף על השכר הרגיל? אומרת המשנה: "עד שליש". בתלמוד הירושלמי נחלקו האמוראים בביאור השיעור:
עד תוספת של שליש מעל השכר הרגיל הנהוג עבור עבודה מסוג זה.
עד שליש מערכם של הפירות, כלומר מן התוצרת הנקצרת עצמה.
אם עלות שכירת הפועלים חורגת מעבר לשליש זה, רשאי הבעלים לקצור בעצמו ובמשך כל הזמן שיידרש לו, ואינו חייב למהר - ואומרת המשנה שהוא קוצר כדרכו אפילו לאחר חול המועד.
מאימתי נחשב השדה כשל הגזלן?
המשנה מסיימת בשאלה זו. הרי אמרנו בתחילה שאין הגזלן יכול ליצור את איסור כלאי הכרם, משום שאין השדה שלו. אך באיזה שלב נעשה השדה שלו, עד כדי שהזריעה תיחשב לכלאי הכרם ותיאסר? אומרת המשנה: "משנשתכח" - משנשתכח שמו של הבעלים המקורי, והבריות רואות את השדה כשדהו של הגזלן ומתייחסות אליו כשלו. באותו שלב נעשה השדה שלו, ואף שהשיגו שלא כדין, נחשב הוא שלו לעניין היכולת ליצור כלאי הכרם ולאסור.
לסיכום: בגזלן שזרע כלאיים בכרם - כל שהשדה אינו שלו אין מעשיו אוסרים, אך משחזר הבעלים מוטל עליו לקצור מיד, אפילו בחול המועד, ולהוסיף על שכר הפועלים עד שליש (בין שליש מן השכר בין שליש משווי התוצרת); ואם העלות גבוהה מכך - קוצר כדרכו אף לאחר המועד. ומשנשתכח שם הבעלים ונקרא השדה על שם הגזלן, נעשה השדה שלו לעניין זה, והוא עצמו יכול לאסרו בכלאי הכרם.