כלאים, פרק ו', משנה ו'. משנתנו דנה בדין 'פסקי עריס': עריס שנחרב באמצעו, ונותרה בו הפסקה בין שני חלקיו. השאלה היא מאיזה שיעור ואילך נחשב הרווח שביניהם מרוחק דיו משני צדי העריס, באופן המתיר לזרוע בתוכו זרעים אחרים.
לשון המשנה:
"פסקי עריס - שמונה אמות ועוד" - שיעורו של הרווח בעריס השבור, כדי שניתן יהיה לזרוע בו, הוא שמונה אמות ומשהו נוסף. על שיעור זה מעירה המשנה: "וכל מידות שאמרו חכמים בכרם אין בהם ועוד, חוץ מפסקי עריס" - מבין כל השיעורים שנתנו חכמים בדיני כלאי הכרם, אין אף אחד מהם שנוספה בו תוספת של "ועוד", למעט המקרה של פסקי עריס.
הגדרת 'פסקי עריס':
המשנה מבארת: "אלו הן פסקי עריס" - מדובר בעריס שנחרב באמצעו ונשבר, "ונשתייר בו חמש גפנים מכאן וחמש גפנים מכאן" - נותרו על השבכה חמש גפנים בצדו האחד של השבר וחמש גפנים בצדו השני, ובאמצע נותר הפסק.
שיעור הרווח:
"אם יש שם שמונה אמות - לא יביא זרע לשם" - כאשר הרווח הוא שמונה אמות בדיוק ולא יותר, אין לזרוע באותו שטח.
"שמונה אמות ועוד - נותן לו כדי עבודתו וזורע את המותר" - כאשר יש שמונה אמות ומשהו נוסף, מפרישים כדי עבודת הגפנים בכל צד, ואת השאר מותר לזרוע.
מהו שיעור 'כדי עבודתו'?
שיעור זה תלוי במחלוקת התנאים שבמשנה הראשונה של הפרק, האם לעריס יש דין כרם או לא:
לדעה שלעריס דין כרם: יש להרחיק ארבע אמות מכל צד של העריס, ובאופן זה נותר להיתר זריעה רק ה"ועוד" - כל מה שמעבר לשמונה האמות.
לדעת רבי יוחנן בן נורי: עריס אינו כמו כרם, ולפיכך אין צורך להרחיק ממנו ארבע אמות, אלא כשיעור ההרחקה מגפן יחידה - שישה טפחים. לפיכך, במקום שיש שם שמונה אמות, מפרישים שישה טפחים מכל צד וזורעים את השאר. אף על פי כן, נדרשות שמונה אמות ועוד כתנאי לעצם ההיתר לזרוע באותו אזור.
זהו הדין שמלמדת אותנו משנה זו.