כלאים, פרק ה, משנה ו. במשנה הקודמת למדנו כי אף מי שאינו נוטע כלאיים בכרמו בידיו, אלא רק רואה צמח זר הגדל שם ומניח לו להתקיים - אף הוא נאסר. ואולם, אין הדבר כן אלא כאשר אין הוא משתדל באופן פעיל לעקור את הכלאיים. אך אם הבהיר שברצונו להיפטר מהם, אף אם הוא טרוד כרגע ואינו יכול לעשות זאת מיד - אין כאן איסור.
לשון המשנה:
"הרואה ירק בכרם ואמר: כשאגיע לו - אלקטנו, מותר" - הרואה ירק הגדל בכרמו, שיש בו משום כלאיים, ואמר שכאשר יגיע אליו יעקרנו - הכרם מותר ואין נוצר איסור כלאיים, שכן גילה דעתו שאין הוא רוצה בקיומו ואין הוא מתעצל בעקירתו: מיד כשיוכל להגיע אליו, יעקרנו.
"כשאחזור - אלקטנו, אם הוסיף במאתיים - אסור" - האומר שאין בדעתו לטפל בו כעת, אלא בשעה שיחזור בדרכו, כבר הראה שבזמן הביניים הוא מסכים לקיומו של הירק שם, אף אם לזמן קצר בלבד. לפיכך, אם התוספת שגדלה בינתיים היא כשיעור אחד ממאתיים - נאסר.
מהו שיעור אחד ממאתיים:
טעם השיעור הוא שכלאיים בטלים באחד ומאתיים. משום כך, אם נוספה גדילה של אחד ממאתיים או יותר - נעשה הדבר אסור.
וכיצד קובעים אם גדל אותו שיעור של אחד ממאתיים? הרמב"ם מבאר: לוקחים צמח כזה וחותכים אותו ממקור מזונו, עד שהוא מתייבש; ומודדים את משך הזמן שלוקח לו להתייבש. אם עבר אחד ממאתיים מאותו זמן, יודעים שזהו פרק הזמן שבו הוא מוסיף גדילה של אחד ממאתיים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי ההבדל תלוי בגילוי דעתו של בעל הכרם: האומר "כשאגיע לו אלקטנו" - מותר, שכן אין הוא חפץ בקיום הכלאיים כלל; והאומר "כשאחזור אלקטנו" - מסכים לקיומם בזמן הביניים, ולפיכך אם הוסיפו לגדול כשיעור אחד ממאתיים, שהוא השיעור שבו בטלים כלאיים, נאסר הכרם. את השיעור הזה מודדים, לדברי הרמב"ם, לפי הזמן שנדרש לצמח כזה להתייבש משנחתך ממקור מזונו.