כלאים, פרק ג', משנה ו'. משנה זו עוסקת במי שיש לו שדה זרוע ירקות, ומבקש לזרוע בתוכו כמה שורות של דלועים. הדלועים, כפי שהוזכר כבר כמה פעמים, נוטים להתפשט בעליהם ולהתערב בצמחים אחרים, ולפיכך דורשת המשנה הפרדה נאותה בין המינים הנזרעים.
המקרה שבמשנה:
"שדהו זרוע בצלים ומבקש ליטע בתוכו שורה של דלועים" - שדה שכולו זרוע בצלים (ובאותה מידה כל מין ירק אחר, אלא שהמשנה נקטה בצלים), ובעליו מבקש לנטוע בתוכו שורות של דלועים. יש לשים לב כי שיעור השורות שבהן דנה המשנה הוא ברוחב ארבע אמות, ועל פי זה יובנו כל החשבונות שלהלן.
דעת רבי ישמעאל:
"עוקר שתי שורות" - עוקר שתי שורות של בצלים, ובכך מפנה שטח של שמונה אמות.
"ונוטע שורה אחת" - בתוך אותן שמונה אמות נוטע שורה אחת בלבד של דלועים, ארבע אמות באמצע. נמצא שנותרות שתי אמות של הפרדה מכל צד, בין הדלועים החדשים לבין הבצלים הקיימים.
"ומניח קמת בצלים במקום שתי שורות" - מכאן ואילך מותר להשאיר שתי שורות של בצלים עומדים וגדלים, שמונה אמות, במקומן.
"ועוקר שתי שורות ונוטע שורה אחת" - וכשמבקש לנטוע שורת דלועים נוספת, עוקר שוב שתי שורות (שמונה אמות) ונוטע ארבע אמות באמצען, וכן חוזר וממשיך באותו אופן.
לצד המשנה מובאת תמונה מן המשניות של גתים, הממחישה את דעתו של רבי ישמעאל.
דעת רבי עקיבא:
רבי עקיבא סובר שאין צורך להחמיר עד כדי כך: "עוקר שתי שורות ונוטע שתי שורות" - עוקר שתי שורות של בצלים, שמונה אמות, וממלא את כל אותו שטח בשמונה אמות של דלועים, ללא הפרדה בשיעור בין הדלועים לבצלים. כמובן, נדרש התלם הרגיל שנזכר במשנה ג' שבפרק זה - התלם המצוי בין כל שני מיני ירקות, וכנראה גם בין שורות של אותו מין עצמו. מלבדו, אין צורך בהפרדה נוספת. ואף כאן, לאחר מכן מותר להשאיר שתי שורות של בצלים במקומן, ולעקור שתי שורות נוספות ולזרוע בהן שמונה אמות של דלועים וקישואים, וכן הלאה.
ההבדל בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא הוא זה: רבי עקיבא סובר שצריך להיות הפרש בין שורות הדלועים, כדי שלא ייראה הדבר כשדה דלועים המעורב בשדה בצלים, ונדרש היכר ברור - אך ההפרש שבין הבצלים לדלועים עצמם אינו צריך להיות בשיעור כלשהו.
דעת חכמים:
חכמים סוברים שאם אין בין שורת דלועים אחת לחברתה שתים עשרה אמה, אין לקיים ביניהן מין אחר, כלומר אין להשאיר את הבצלים באמצע. שיעור שתים עשרה אמה נלמד מחשבונו של רבי ישמעאל: מכיוון שהוא מצריך שתי אמות בין הדלועים לבצלים, ובאמצע עומדות שמונה אמות של בצלים, הרי בתוספת שתי אמות מכל צד עולה המרחק שבין שורות הדלועים לשתים עשרה אמה.
אלא שלדעת חכמים אפשר למלא את כל אותו רווח של שתים עשרה אמה שבין שתי שורות הדלועים בבצלים, ואין צורך בשתי אמות הפרדה שהצריך רבי ישמעאל. די בכך ששתים עשרה אמה מפרידות בין שתי שורות הדלועים, וכל השטח שביניהן ניתן למילוי בבצל. נמצא ששיטת חכמים היא מעין שיטת ביניים בין דעת רבי ישמעאל לדעת רבי עקיבא.
לסיכום: במשנה זו נחלקו התנאים בשדה בצלים שמבקשים לנטוע בתוכו שורות דלועים. רבי ישמעאל מצריך עקירת שתי שורות (שמונה אמות) ונטיעת שורה אחת בלבד באמצען, כך שיישארו שתי אמות הפרדה מכל צד. רבי עקיבא מתיר לעקור שתי שורות ולמלא את כל שמונה האמות בדלועים, ללא הפרדה בשיעור מלבד התלם הרגיל, ובלבד שיהיה היכר בין שורות הדלועים. וחכמים מכריעים בדרך הביניים: כל עוד שתים עשרה אמה מפרידות בין שורת דלועים לחברתה, ניתן למלא את כל הרווח שביניהן בבצלים.