כלאיים, פרק ט', משנה ו'. משנה זו דומה מאוד למשנה הקודמת, שעסקה במוכרי בגדים. כאן עוסקת המשנה באומנים העוסקים בתפירת בגדים העלולים להיות שעטנז, בשעה שהם תופרים עבור גויים.
לשון המשנה:
"תופרי כסות תופרין כדרכן" - התופרים בגדים רשאים לתפור בדרכם הרגילה, אף שדרך זו כוללת הנחת הבגד על הברכיים וכדומה.
"ובלבד שלא יתכוון בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים" - ובתנאי שאין כוונתו, בשעת החמה, להגן על עצמו מפני השמש, ובשעת הגשמים - להגן על עצמו מפני הגשם.
יסוד ההיתר:
הכל תלוי בעיקרון של 'אינו מתכוון': כוונת האומן היא שיהיה נוח לו לתפור את הבגד, ולא כדי ללבשו. אך אם כוונתו ללבוש את הבגד, בוודאי שיש בכך בעיה.
ומובן שיש להחיל כאן את אותה נקודה שהעלה רבי עקיבא איגר במשנה הקודמת: אף כאן מדובר במצב שאין בו 'פסיק רישא', כלומר שאין זה ודאי שבסופו של דבר יבוא ללבוש את הבגד תוך כדי מלאכתו.
המשנה מסיימת באותו אופן כמו המשנה הקודמת: "והצנועים תופרין בארץ" - המדקדקים בקיום המצוות היו מקפידים לתפור כאשר הבגד מונח על הקרקע, ולא על הברכיים, כדי לוודא שלא יבואו לידי איסור שעטנז.
לסיכום: תופרי בגדים רשאים לתפור כדרכם, ובלבד שלא תהיה כוונתם ליהנות מן הבגד להגנה מפני החמה או הגשמים - ובתנאי שאין זה 'פסיק רישא' שיבואו ללבשו. ואילו הצנועים היו תופרים כשהבגד מונח על הקרקע, כדי להתרחק לחלוטין מן האיסור.