כלאיים, פרק ה', משנה ה'. בפרק הקודם (פרק ד', משנה ה') למדנו את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בעניין הזורע כלאיים בסמוך לכרם: כמה מן הכרם נעשה אסור. בית שמאי אמרו ששורה אחת בלבד נאסרת, ובית הלל אמרו שתי שורות, ודבר זה תלוי בשאלה מהו השיעור הנחשב 'כרם'. ואולם כל זה נאמר בזורע מחוץ לכרם; בזורע בתוך הכרם עצמו יש חשבון אחר לגבי היקף האיסור.
היסוד לחישוב:
נקודת ההנחה היא שכל הנמצא בתוך שש עשרה אמות מן הכלאיים - מן הצמח הזר הנטוע בתוך הכרם - נעשה אסור. המשנה שלנו מלמדת שהדרך הרגילה לנטיעת גפנים בכרם היא גפן בכל ארבע אמות. לפיכך, כאשר הגפנים נטועות בריבוע במרחק ארבע אמות זו מזו, יש לחשב כמה גפנים נכללות בתוך עיגול שרדיוסו שש עשרה אמות (ולא קוטרו, אלא רדיוס - כלומר שלושים ושתיים אמות בקוטר).
לשון המשנה: "הנוטע ירק בכרם או מקיים" - הנוטע ירק בכרם, האסור מפני כלאי הכרם, ואף מי שרק מקיים אותו (כגון שצמח מאליו ולא עקרו) - בשני האופנים יש כאן עבירת כלאיים, והכרם נעשה אסור. וכמה ממנו נאסר? "הרי זה מקדש ארבעים וחמש גפנים" - 'מקדש' פירושו כאן: עושה אותו אסור. ארבעים וחמש גפנים נאסרות, ומחוץ להן מותר - שכן זהו מספר הגפנים הנכללות ברדיוס של שש עשרה אמות לכל צד.
"אימתי" - באיזה מרחק נטיעה:
"בזמן שהיו נטועות על ארבע ארבע או על חמש חמש" - במרחק ארבע אמות זו מזו, וכן במרחק חמש אמות. אף שבנטיעה של חמש אמות אין באמת ארבעים וחמש גפנים שלמות, שכן חלקן נמצאות בקצה - ולמעשה יש שם שלושים ושבע בלבד - מאחר שבמראה שטחי הדבר דומה מאוד לנטיעה של ארבע אמות, נתנו לו את אותה הלכה.
"היו נטועות על שש שש או על שבע שבע - הרי זה מקדש שש עשרה אמה לכל רוח" - נטיעה של שש או שבע אמות אין לה כבר מראה של נטיעת ארבע אמות, ולפיכך נאסרת כל גפן הנמצאת בתוך רדיוס של שש עשרה אמות לכל כיוון, לפי המספר האמיתי שיש שם בפועל.
כלל הדבר: מרחק חמש אמות דומה במראהו למרחק ארבע, ולפיכך מעגלים את החשבון לארבעים וחמש גפנים אף שבפועל יש פחות. אך מרחק שש אינו דומה לארבע, וכל שכן מרחק שבע; ולכן נאסר רק המספר הממשי הנמצא שם, יהיה אשר יהיה, בהתאם למרחק מן הכלאיים.
"עגולות ולא מרובעות":
חישוב זה נעשה לפי עיגול - לפי קוטרו של עיגול - ולא לפי ריבוע. רק מה שנמצא בתוך העיגול ממש הוא הנאסר.
מדוע נעצרה המשנה בשבע אמות?
המשנה נקטה עד שבע אמות, שכן משהיו הגפנים נטועות בכל שמונה אמות, אין זה נחשב כרם כלל: אין לו דין כרם, ואין נאסרת אלא הגפן הנמצאת ממש בתוך שישה טפחים מן הירק.
ואף שבפרק הקודם (פרק ד', משנה ט') סבר תנא קמא שאין הכרם יוצא מכלל כרם אלא כשהגפנים רחוקות שש עשרה אמות זו מזו, ולא בשמונה אמות - הרי דעת רבי מאיר ורבי שמעון שם היא שכל שיותר משמונה אמות אינו נחשב כרם. וההבחנה בכך: דברי תנא קמא נאמרו לכתחילה בלבד, כלומר לעניין הגדרת כרם שאסור לזרוע בתוכו. אולם בדיעבד, לעניין מה שאוסר את הגפנים בפועל, הכול מודים שהגפנים צריכות להיות בתוך שמונה אמות זו מזו כדי להיחשב כרם לעניין זה - שהגפנים שבתוך שש עשרה אמות מן הירק שנזרע שם, מן הכלאיים, נחשבות אסורות.
לסיכום: משנה זו לימדה כמה מן הכרם נאסר כשנזרעו כלאיים בתוכו: כשהגפנים נטועות בכל ארבע או חמש אמות - מקדש ארבעים וחמש גפנים; כשהן נטועות בכל שש או שבע אמות - נאסר כל הנמצא בתוך שש עשרה אמה לכל רוח, לפי חשבון "עגולות ולא מרובעות". ולעניין האיסור בפועל הכול מודים, שאם הגפנים נטועות שמונה אמות זו מזו או יותר, אין כאן דין כרם, ואין הכרם כולו נאסר בשיעור שש עשרה האמות.