כלאים, פרק ב', משנה ה'. משנה זו מציגה לפנינו יוצא מן הכלל להלכה שלמדנו במשנה ג': מי שיש לו שדה זרוע בסוג אחד של תבואה ומבקש לזרוע בו סוג אחר, עליו להמתין עד שתשתרש התבואה הראשונה - לכל הפחות השתרשות מינימלית - ואז לעקרה ולהפוך את הקרקע. כעת נלמד מקרה שבו אין הלכה זו נוהגת.
יוצא מן הכלל: קנבוס ולוף:
"היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף - לא יהא זורע ובא על גבן" - מי ששדהו זרוע בקנבוס (ויש הגורסים: כרבוס, מין כמון או חריע) או בלוף, שהוא סוג של בצל, אינו רשאי לזרוע על גביהם. יתרה מזו: אף אין בידו לנקוט בדרך שהוצעה במשנה ג', להמתין שלושה ימים עד שיוציא הזרע את שורשיו הראשוניים ואז להפוך את הקרקע. מדוע?
המשנה מבארת: "שאינן עושות אלא לשלוש שנים" - הקנבוס והלוף יוצאי דופן הם, שכן עשויות לחלוף עד שלוש שנים עד שיתחילו לצמוח באמת. בדרך כלל, כאשר הופך אדם את הקרקע מתקלקל הזרע ואין לחוש שיצמח עוד; אך כאן, מאחר שהצמיחה מתעכבת זמן כה ארוך, אין בהמתנה ובהיפוך הקרקע תועלת, והזרע עלול לצמוח שלוש שנים לאחר מכן.
צמחים שאין לחקלאי כל עניין בהם:
מכאן עוברת המשנה לתרחישים אחרים: אף שבפועל צומחים צמחים נוספים באזור הזריעה, אין בכך כלאיים, משום שברור לכל שאין לחקלאי שום עניין בצמיחתם, ואין הוא מעוניין כלל ששני הדברים יגדלו יחד.
תחילה יש להגדיר מהם 'ספיחים': צמחים העולים מאליהם, מכוח זרעים שנותרו בקרקע משנה קודמת. בעת איסוף הזרעים נשמטו זרעים מסוג אחר ונפלו באופן אקראי, ואותם זרעים שקועים באדמה - לעיתים נדרשת להם שנה כדי לנבוט, ולעיתים אינם נתקעים באדמה אלא במועד מאוחר יותר - ובסופו של דבר הם עולים מעצמם.
"תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס" - האסטיס הוא צמח שממנו הפיקו מין צבע כחלחל, והוא מזיק מאוד לתבואה ומשפיע עליה השפעה שלילית. אין זה דבר שאדם חפץ בו בשדה תבואתו, והכול יודעים שאין לו כל עניין בכך, ובוודאי לא זרע את שני המינים יחד בכוונה.
"וכן מקום הגרנות שעלו בו מינים הרבה" - בשטח הגורן, שבו מתבצעת הדישה, מעוניין אדם במשטח שטוח וחלק; משעולים בו מינים שונים, אף צמיחה זו מפריעה לו ואין לו בה כל חפץ.
"וכן תלתן שהעלה מיני עשבים" - התלתן שימש מזון לבעלי חיים, וכשצומחים בו סוגים שונים של עשבים, אף הם רעים לו.
יש לזכור כי רוב דיני כלאיים מבוססים על מראית העין, על האופן שבו הדבר נראה, שהרי התורה אסרה רק כאשר אדם זורע את הזרעים יחד בפועל, ולא כאשר צמחו יחד במקרה. בכל המקרים הללו מדובר בצמחים שאין לחקלאי כל עניין בצמיחתם, ולפיכך "אין מחייבין אותו לנכש" - אין מחייבים אותו לעקור את החומרים הזרים שעלו בשדהו, משום שהדבר מדבר בעד עצמו: ברור שאין הם לטובתו, ולפיכך אין בהם כלאיים.
"אם ניכש או כיסח":
"ניכש" - החל לעקור את הצמחים הזרים, לוקח מעדר ומתחיל לעקרם.
"כיסח" - חותך את חלקו העליון של הצמח, את העלים שמעליו, ומשאיר את שורשיו בקרקע.
משהחל אדם בתהליך זה של הסרה, אף שאינו מחויב בו, אומרים לו: "עקור הכל חוץ ממין אחד" - עליו לעקור את הכל, מלבד אחד משני המינים. במילים אחרות, בנסיבות אלו עליו לחוש לכלאיים.
הנחת הדברים כמות שהם - עניין אחד היא; אך משהחל בתהליך ההסרה, מעצם הגדרתו החלקים שלא הסיר הם אלו שהוא מעוניין בהם, שהרי הסיר חלק מהם ולא הסיר את החלק האחר. הדבר נראה כאילו יש לו עניין במה שהותיר מאחור, ובכך נוצרת בעיית כלאיים. לפיכך אומרים: משהחל להסיר חלק מהם, עליו להסיר את הכל.
לסיכום: במשנה זו למדנו יוצא מן הכלל לדין משנה ג' - בקנבוס ובלוף אין די בהמתנה ובהיפוך הקרקע, שכן אינן עושות אלא לשלוש שנים; ולמדנו כי צמחים שעלו מאליהם ואין לחקלאי כל עניין בהם - ספיחי אסטיס בתבואה, מינים הרבה במקום הגרנות ומיני עשבים בתלתן - אין מחייבים אותו לנכשם, ואולם משהחל לנכש או לכסח, אומרים לו לעקור את הכל חוץ ממין אחד.