כלאיים, פרק ט', משנה ה'. המשנה עוסקת בסוחרי בגדים, ובשאלה כיצד רשאים הם לעסוק במלאכתם ולהציג בגדי שעטנז בפני הקונים.
לשון המשנה:
"מוכרי כסות מוכרין כדרכן" - סוחרי הבגדים רשאים למכור אפילו בגדי שעטנז בדרך הרגילה שבה נהגו למכור. הדרך הרגילה הייתה להניח את הבגדים על הכתפיים ולפרוש אותם, כדי שהקונים יוכלו לראות את הסחורה; לא בגדים מקופלים בלבד, אלא פרוסים ומוצגים לעין. מובן שהמכירה עצמה נעשתה לגויים, אך הסוחר נזקק להציג את הבגד. הדבר הותר משום שאין כוונתו ללבוש את הבגד אלא להציגו בלבד.
דבר שאינו מתכוון:
מכאן שדבר שאינו מתכוון - מי שעושה מעשה בלא כוונה ללבוש את הבגד, אלא רק להתנאות בו ולהציגו - מותר. אין זו הדעה שראינו לעיל, שדבר שאינו מתכוון אסור, אלא הדעה הסוברת שדבר שאינו מתכוון מותר.
הערת רבי עקיבא איגר:
רבי עקיבא איגר מעיר שיש להעמיד את המשנה במקרה שאינו פסיק רישא - כלומר שאין זה ודאי שהבגד ייחשב כלבוש עליו. ההיתר נאמר באופן שהבגד עלול בסופו של דבר להיות עליו, אך אין הדבר מוכרח. שאילו היה הדבר נעשה באופן שבו הוא לובש את הבגד ממש, הייתה כאן בעיה ללא קשר לכוונתו ולמחשבתו.
"ובלבד שלא יתכוון בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים":
ההיתר מוגבל לשימוש בבגד לצורך הצגתו בלבד:
"בחמה מפני החמה" - אסור לו להתכוון שהבגד יגן עליו מפני השמש.
"ובגשמים מפני הגשמים" - וכן אסור לו להתכוון שיגן עליו מפני הגשם.
הטעם לכך: בכוונה כזו ממלא הבגד את תפקידו כבגד וכפריט לבוש, וממילא חוזרת הבעיה למקומה.
מנהג הצנועים:
אף שלדעת תנא קמא מותר למוכרי הבגדים להניח את הבגד על עצמם ועל כתפיהם כדי להציגו, מסיימת המשנה: "הצנועים מפשילין במקל" - המדקדקים במצוות היו תולים את הבגד על גבי מקל ולא מניחים אותו על גופם, מחשש שיבואו בסופו של דבר לידי איסור שעטנז.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי סוחרי בגדים מוכרים כדרכם ומציגים אפילו בגדי שעטנז על כתפיהם, שכן כוונתם להצגה ולא ללבישה - ומכאן שדבר שאינו מתכוון מותר, ובתנאי שאין זה פסיק רישא, כהערת רבי עקיבא איגר. ההיתר מותנה בכך שלא יתכוון להגן על עצמו מפני החמה או מפני הגשם, שאז חוזר הבגד לתפקידו כלבוש; ולמעלה מן הדין נהגו הצנועים לתלות את הבגד על מקל ולא להניחו על גופם.