כלאים, פרק ז', משנה ה'. משנה זו אינה אלא דוגמה לדינה של המשנה הקודמת, ואף מצינו בחלק מהנוסחאות שהיא נמנית כחלק מן המשנה הקודמת עצמה.
לשון המשנה:
"אמר רבי יוסי" - רבי יוסי בא לבסס את שיטתו שהובאה במשנה הקודמת, ולפיה אין אדם מקדש דבר שאינו שלו: לעניין כלאיים, אין אדם יכול ליצור איסור בשדהו של חברו ובגידוליו.
"מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית" - אדם זרע תבואה בכרם שלו בשנת השמיטה.
"ובא מעשה לפני רבי עקיבא, ואמר: אין אדם מקדש דבר שאינו שלו" - המעשה הובא לדין לפני רבי עקיבא, וקבע כי אין אדם גורם איסור בדבר שאינו שייך לו.
לכאורה יש לתמוה: והלוא הכרם כרמו הוא, ובשלו הוא נוטע. אלא שהנטיעה נעשתה בשנת השמיטה, ובשביעית כרמו של אדם נחשב הפקר ואינו שייך לו. וכיוון שבאותה שעה אין הכרם שלו, חל עליו הכלל: אין אדם מקדש דבר שאינו שלו.
מעשה זה הוא ראיה שהביא רבי יוסי לעמדתו במשנה הקודמת - שאף בכלאיים אנו מיישמים את הכלל שאין אדם יוצר איסור בדבר שאינו שייך לו, ובשביעית אין הגפן שייכת לו.
הערת הרא"ש שמביא רבי עקיבא איגר:
אף שהענבים עצמם אינם נאסרים, לפי שאינם שלו - שהרי הם הפקר וכל אדם יכול לזכות בהם - הגפנים עצמן אינן הפקר, אלא פירותיהן בלבד. לפיכך, אם יוסיפו גפנים אלו ויגדלו מחמת הכלאיים לפחות אחד ממאתיים - שהוא השיעור המינימלי, וכל תוספת גידול פחותה ממנו בטלה - אכן ייווצר כאן איסור, שכן הגפנים אינן הפקר, ורק הענבים, הפירות, הפקר הם.
לסיכום: במשנה זו הביא רבי יוסי מעשה שבא לפני רבי עקיבא, בזורע את כרמו בשביעית, שממנו למד לשיטתו כי אין אדם מקדש דבר שאינו שלו - שהרי בשביעית הכרם מופקר ואינו שלו. עוד למדנו את הערת הרא"ש: ההפקר נאמר בפירות בלבד, ולפיכך אם הגפנים עצמן יגדלו אחד ממאתיים מחמת הכלאיים, ייווצר איסור.