כלאים, פרק ג', משנה ה'. במשנה הקודמת למדנו כי עליהם של הקישואים, הכישות, הדלעת והדלועים מוארכים מאוד והם מתערבבים אלה באלה. אף על פי כן, כפי שמתואר במשנתנו, יש מצב שבו מותר לזרוע אותם בקירוב מוחלט זה לזה - כאשר האדם מספק היכר, סימן ניכר המבהיר שאין הם נזרעים יחד, על אף הקרבה ביניהם.
לשון המשנה:
"נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת" - מותר לנטוע קישות ודלעת בגומא אחת, בלא כל מרחק ביניהן.
"ובלבד שתהא זו נוטה לצד זה וזו נוטה לצד זה" - שני הצמחים מכוונים לכיוונים שונים.
"ונוטה שיער של זו לכאן ושיער של זו לכאן" - המשנה מרחיבה ומוסיפה שגם העלים של צמח זה מופנים לכיוון אחד, ועליו של הצמח האחר לכיוון האחר.
כאשר הדבר ברור לעין, והצמחים נדחפים לצדדים שונים של הגומא, של החור שבו הם נטועים, הדבר מותר.
טעם ההיתר:
קולא זו מתאפשרת, מבארת המשנה, מפני "שכל מה שעשו חכמים וגזרו עליו מפני מראית העין" - כל מה שאסרו חכמים בענייני כלאיים אינו אלא גזירה מחמת הצורה שבה הדבר נראה. לפיכך, כאשר האדם נותן היכר, סימן שעושה את הדבר ניכר, כגון הפניית העלים לכיוונים שונים, ומתברר שאין הזריעה נעשית מתוך כוונה לערבב את הצמחים יחד, הדבר מותר.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מותר לנטוע קישות ודלעת בגומא אחת, בתנאי שכל אחת מהן נוטה לצד אחר ושיערה מופנה לכיוון אחר, שכן איסורי חכמים בכלאיים נגזרו מפני מראית העין, וההיכר שולל את מראית העין ומתיר את הדבר.