כלאיים, פרק ח', משנה ה'. במשנה הקודמת למדנו שפרד שאמו סוסה ופרד שאמו חמורה - אסור להנהיגם זה עם זה. על יסוד הלכה זו קובעת המשנה:
"הפרוטיות אסורות" - פרוטיות הם פרדים שאין בידנו לזהות אם אמם הייתה סוסה או חמורה. אין זה דבר שאפשר לדעת; יודעים אנו רק שבאו מתערובת. הואיל וייתכן שהאחד בא מאם חמורה והשני מאם סוסה - אסורים הם.
"והרמ"ך מותר" - שני פרדים שונים שאמותיהם מאותו מין, וכפי שנתבאר במשנה הקודמת - מותרים.
אדני השדה:
מכאן עוברת המשנה ללמדנו על סוגי בעלי חיים אחרים, והמרתק שבהם: "ואדני השדה חיה". החידוש שבדבר: הואיל ואדני השדה הוא פרימט, בעל חיים הדומה במידת מה לאדם, ניתן היה לחשוב שיידון במקצת בדיני אדם, כפי שיתבאר מיד. התנא קמא קובע שאין הדבר כן - חיה היא, בעל חיים לכל דבר.
הירושלמי מספר על מין זה דברים מדהימים. מין כזה אינו מוכר לנו כיום, אך למעשה הייתה זו חיה דמוית קוף שהייתה מחוברת אל הקרקע במעין מבנה דמוי חבל. עזה הייתה עד שלא היו אנשים יכולים להתקרב אליה, והדרך היחידה להמיתה הייתה בניתוק חבל הטבור שלה מן הקרקע. אין אנו מכירים דבר כזה, אך אם היה קיים - זו הלכתו: דין חיה.
"רבי יוסי אומר: מטמא באוהל כאדם" - רבי יוסי חולק וסובר שדומה הוא במידה מסוימת לאדם בהלכה: דומה דיו לאדם עד שכאשר ימות יעביר טומאה לכל מי שהיה עמו באותו אוהל.
ראוי לציין כי שאלת קיומו של דין טומאת אוהל במי שאינו יהודי היא מחלוקת תנאים בפני עצמה. בשולחן ערוך נכתב שיש להחמיר, אך מעיקר הדין אין טומאת אוהל חלה על נכרי שנפטר. טומאת מגע - הנוגע בגוף נטמא; אך השהייה תחת אותה קורת גג היא חומרה שראוי לכהן להיזהר בה במידת האפשר. מכל מקום, בריה זו בוודאי אינה בכלל ישראל, ומסתבר אפוא שדעת רבי יוסי הולכת לשיטה הסוברת שאף בנכרי יש טומאת אוהל.
הקופד וחולדת הסנאים:
החיה הבאה המוזכרת במשנה היא "הקופד" - הדורבן, וכן "חולדת הסנאים" - סוג של חולדה הנוהגת להסתובב סביב שיחי קוצים, ואף היא דומה במקצת לדורבן (צורתה המדויקת אינה ברורה לנו). התנא קמא קובע ששניהם - הקופד וחולדת הסנאים - דינם כחיה.
נראה שכוונת התנא קמא לשלול את הסברה שיש כאן שרץ. וההבדל בין שרץ לבין בהמה או חיה משמעותי הוא בהלכה:
בהמה או חיה: אם מתה, נבילתה - הפגר שלה - מעבירה טומאה.
שרץ: בסוג זה של בעל חיים זוחל, רק שמונה מיני שרצים טמאים, ואף שמונה אלו אינם טמאים באותו אופן ואינם טמאים באותה חמורה שאנו קוראים טומאת נבילה.
לפיכך אומר התנא קמא שאין הקופד וחולדת הסנאים בכלל שמונת השרצים; דינם כחיה - בעל חיים שיהיה טמא בטומאת נבילה אם ימות.
אולם המשנה ממשיכה ואומרת דווקא על "חולדת הסנאים", ולא על הקופד: "רבי יוסי אומר: בית שמאי אומרים, מטמא כזית במשא". זהו מקרה נדיר שבו מובאת דעת בית שמאי בלא שתובא דעה מבית הלל. לדבריהם, חולדת הסנאים מטמאה בכזית במשא - שהנושא חתיכה מן המת, אף שאינו נוגע בה, נטמא בנשיאתו כשהיא בשיעור כזית.
הלכה זו היא הלכת נבילה: שיעור טומאת נבילה הוא כזית, והיא אף מטמאה במשא. שלא כשרץ, ששיעורו כעדשה - קטן בהרבה - אך אינו מטמא במשא אלא במגע בלבד.
ומכאן: הואיל והיו מסופקים אם דינה כבהמה וחיה מצד אחד, או שמא שרץ היא ואחת משמונת השרצים - שמא היא ה"חולד" המוזכר בפרשת שמיני כאחד משמונת השרצים - החמירו לשני הכיוונים: בשיעור כזית מטמאה אף במשא, כדין נבילה; ובשיעור הקטן, כעדשה, שהוא שיעורו של שרץ, טמאה היא - אך במגע בלבד, כדין שרץ.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהפרוטיות, שאין לזהות את מין אמותיהן, אסורות מספק, ואילו הרמ"ך מותר; שאדני השדה - הבריה דמוית הקוף המחוברת לקרקע - דינו כחיה לדעת התנא קמא, ולדעת רבי יוסי מטמא באוהל כאדם; ושהקופד וחולדת הסנאים דינם כחיה ולא כשרץ. עוד עמדנו על דעת בית שמאי בחולדת הסנאים, שמחמת הספק אם דינה כנבילה או כשרץ החמירו בה לשני הכיוונים - כזית במשא כנבילה, וכעדשה במגע כשרץ.