כלאיים, פרק ב', משנה ד'. המשנה שלפנינו דנה בשדה זרוע או בכרם שבעליו מבקש להמירו - מכרם לשדה זרוע או משדה זרוע לכרם.
משדה זרוע לכרם:
"זרוע ונמלך לנטע" - שדה שגדלים בו תבואה או ירקות, ונמלך בעליו בדעתו לנטוע בו אילנות, כלומר לעשותו כרם. בזה קובעת המשנה שני כללים:
"לא יאמר: אטע ואחר כך אהפוך" - אין הוא רשאי לנטוע תחילה את הכרם ולעקור את הזרעים לאחר מכן, ואין לסמוך על כך.
"אלא הופך ואחר כך נוטע" - עליו לעקור תחילה את הזרעים, כפי שנתבאר במשנה הקודמת שמשעה שהזרע מתחיל להוציא שורשים ניתן לעקרו, ורק לאחר מכן לנטוע את האילנות.
מכרם לשדה זרוע:
"נטועה ונמלך לזרע" - כרם נטוע וגדל, ובעליו נמלך בדעתו להפכו לשדה ירקות או לשדה תבואה. אף כאן שני כללים:
"לא יאמר: אזרע ואחר כך אשריש" - אין הוא רשאי לזרוע תחילה ולעקור את שורשי הכרם לאחר מכן.
"אלא משריש ואחר כך זורע" - עליו לעקור תחילה את הכרם ולהוציא את שורשיו, ורק לאחר מכן לזרוע.
אפשרות נוספת: "גוממו":
המשנה מוסיפה דרך נוספת למי שיש לו כרם והוא מבקש לזרוע בו זרעי ירקות או תבואה: "גוממו עד פחות מטפח, זורע, ואחר כך משריש" - גוזם את הגפן עד שגובהה פחות מטפח, ואז רשאי לזרוע, ולאחר מכן לעקור את השורשים.
הטעם לכך: משגמם את הגפן ועשה אותה נמוכה כל כך, פחות מטפח, הרי היא כמי שאינה קיימת מחמת מראהּ. ומכל מקום, מבחינה הלכתית מוטלת עליו החובה להשריש - להוציא את השורשים ממש - אלא שהרשות נתונה לו להמתין ולבצע את פעולת עקירת השורשים לאחר הזריעה.
לסיכום: משנה זו קובעת שההמרה בין שדה זרוע לכרם נעשית תמיד בסדר של סילוק הקודם לפני נטיעת או זריעת החדש: הזרוע - "הופך ואחר כך נוטע", והנטוע - "משריש ואחר כך זורע". ואילו בכרם קיימת דרך נוספת: גימום הגפן עד פחות מטפח, שמחמת מראהּ נחשבת כאינה קיימת, ואז מותר לזרוע ולהשריש לאחר מכן.