כלאיים, פרק ט', משנה ד'. המשנה עוסקת בשני פריטים שאף שיש בהם כלאיים, אין בהם איסור: "תכריכי המת ומרדעת של חמור אין בהם משום כלאים" - תכריכי המת הם אריגי הקבורה שבהם עוטפים ומלבישים את גוף המת, והמרדעת היא חבילת האוכף המונחת על גב החמור.
תכריכי המת:
בתכריכי המת אין איסור כלאיים, מן הטעם שנאמר בתהילים "במתים חפשי" - המתים חופשיים מן המצוות, ולפיכך אפשר להלבישם בגד זה. ולא זו בלבד שאין בכך בעיה בדיעבד, אלא מותר לעשות כן אף לכתחילה: הרשות נתונה לעשות תכריכי מת מכלאיים.
מרדעת של חמור:
במרדעת של חמור, היינו חבילת האוכף, נדרשים שני תנאים:
שתהיה ניכרת: צריך שניתן יהיה להבחין שיש בה צמר ופשתן, שאם לא כן קיים חשש שאדם ייקח חתיכה מן המרדעת וישתמש בה כטלאי על בגד אחר, שאותו כן לובשים.
שאין דרכה להיכרך על הגוף: אף במרדעת שהכלאיים שבה ניכרים אין בעיה, משום שהיא משטח קשה מאוד. אין היא נכרכת סביב האדם, אלא יושבים על גבה בלבד.
"לא יעלה עליך":
אף שמותר לשבת על המרדעת, "לא ייתן המרדעת על כתפו" - אסור לקחתה ולהניחה על הכתף, ואפילו כדי להוציא בה זבל ודשן, שכל כוונתו בכך אינה אלא להגן על בגדיו מלכלוך.
הטעם לכך: הפסוק אומר "לא יעלה עליך" - בגד כלאיים אסור להעלותו על גופו. לשבת עליה מותר, שהרי אין זו העלאה על הגוף; אך להניחה על עצמו אסור, ואף שימוש חולף לצורך הוצאת דבר מלוכלך אינו מתיר זאת.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני מקרים שאין בהם משום כלאיים: תכריכי המת - מפני ש"במתים חפשי", ולכתחילה מותר לעשותם מכלאיים; ומרדעת החמור - בתנאי שהכלאיים שבה ניכרים, ומשום שהיא משטח קשה שיושבים עליו ואינו נכרך על הגוף. עם זאת, מכוח "לא יעלה עליך" נאסר להניח את המרדעת על הכתף, אף לצורך הוצאת זבל.