כלאים, פרק ז', משנה ד'. משנה זו והמשנה שלאחריה עוסקות במצב שבו גפנו של אדם אחד מתערבת בתבואתו של חברו, והשאלה הנדונה: האם נוצרים בכך כלאי הכרם.
שיטת תנא קמא:
המשנה פותחת: "המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חבירו - הרי זה קידש וחייב באחריותו" - אדם שפרש את גפנו כמין סכך (בדומה לסכך הסוכה) מעל תבואתו של חברו, אסר בכך את התבואה, ואף חייב לשלם על הנזק שנגרם לחברו מחמת שתבואתו נאסרה.
אף שנחלקו בגמרא במקום אחר אם המזיק בעקיפין חייב בתשלום, כאן חייב אף לדעה הפוטרת על נזק עקיף: מאחר שהמסכך עשה מעשה בפועל וכיסה את גפנו מעל תבואת חברו, אין זה נזק עקיף בלבד. זו דעת תנא קמא.
שיטת רבי יוסי ורבי שמעון:
רבי יוסי ורבי שמעון חולקים וקובעים: "אין אדם מקדש דבר שאינו שלו" - לא נוצר כאן איסור כלל, שכן אין אדם יכול לאסור את חפצו של חברו.
והרב מבאר: אמנם בשאר תחומי התורה אדם אכן יכול לאסור את חפצו של זולתו - השופך חלב לתוך בשרו של חברו יוצר בכך איסור - אך בכלאים למדים מן הפסוק שאין אדם אוסר את חפצו של חברו בצמיחת הכלאים.
לסיכום: נחלקו התנאים בדינו של המסכך את גפנו על תבואת חברו. לדעת תנא קמא התבואה נאסרת והמסכך חייב באחריותה, ואף לפי הפוטרים בנזק עקיף חייב כאן, משום שעשה מעשה בפועל. לדעת רבי יוסי ורבי שמעון אין כאן איסור כלל, שכן בכלאים אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
במשנה הבאה נמשיך לעסוק בהתערבות גפנו של אדם בתבואתו של חברו.