לפנינו משנה ד' בפרק ה' של מסכת כלאים. המשנה עוסקת בשני עניינים: גפן יחידה הנטועה בשקע שבקרקע, ובית העומד בתוך כרם.
גפן הנטועה בגת או בנקע:
המשנה פותחת: "גפן שהיא נטועה בגת או בנקע - נותנין לה עבודתה, וזורע את המותר". מדובר בגפן יחידה הנטועה בתוך שקע:
"בגת" - הגת עצמה מהווה שקע בקרקע.
"בנקע" - חור או שקע אחר בקרקע.
"נותנין לה עבודתה" - מייחדים לגפן את השטח המשמש לעבודתה, שהוא שישה טפחים. "וזורע את המותר" - שאר שטחו של אותו שקע מותר בזריעה, אף שהוא סמוך לגפן.
שיטת רבי יוסי:
רבי יוסי חולק וקובע: "אם אין שם ארבע אמות - לא יביא זרע לשם". לדבריו, הכול תלוי בגודלו של אותו שקע שבו נטועה הגפן:
אין באותו אזור ארבע אמות: אסור לזרוע שם כלל, ואף הרחקה של שישה טפחים מן הגפן אינה מועילה, שכן השטח צר מדי.
יש שם ארבע אמות: די בהרחקת שישה טפחים מן הגפן עצמה, ומותר לזרוע, שכן זהו שטח רחב דיו.
בית שבכרם:
בהמשך קובעת המשנה: "בית שבכרם - זורעין בתוכו" - בית סגור לחלוטין בקירות ובגג העומד בתוך הכרם, מותר לזרוע בתוכו. ואף אם הגפנים עצמן מכסות את הבית כולו, אין בכך כלום, שכן הבית הוא רשות בפני עצמה ותחום נפרד לחלוטין מן הכרם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי גפן יחידה הנטועה בגת או בנקע - מייחדים לה שישה טפחים לעבודתה, ואת שאר השטח מותר לזרוע; ולדעת רבי יוסי, אם אין באותו מקום ארבע אמות אין לזרוע שם כלל, אף בהרחקת שישה טפחים. כמו כן למדנו שבית העומד בתוך כרם מותר בזריעה, ואף אם הגפנים מכסות אותו כולו, משום שהוא רשות נפרדת.