כלאיים, פרק ב', משנה ג'. המשנה עוסקת באדם שזרע את שדהו חיטים ושינה את דעתו, ומבקש כעת לזרוע במקומן שעורים. כיצד ייפטר מן החיטים שכבר נזרעו?
המתנה עד ש"תתליע":
עליו להמתין עד שגרגירי החיטה שזרע יהיו "מתולעים" - מלשון תולעת, שהוציאו שורשים קטנים הדומים לתולעים. באדמה לחה נמשך הדבר כשלושה ימים, ובאדמה יבשה מעט יותר. לאחר שהחלו להשריש, עליו להפוך את האדמה במעדר, ורק אז רשאי לזרוע.
וטעם הדבר: אילו לא היה ממתין עד שישרישו, היו הגרגירים שומרים על כוח הצמיחה שלהם אף לאחר הפיכת האדמה. אך משהשרישו, עקירתם בהפיכת האדמה מפסיקה את צמיחת החיטה, ומעתה מותר לזרוע את השעורים.
אם צמחה:
אם החיטה כבר הנביטה, ויש צמח עשבוני העולה מן האדמה, הגיעה לאותו שלב עצמו. אל יאמר: אזרע את השעורים ומיד לאחר מכן אהפוך את האדמה, שהרי השעורים לא ייפגעו כיוון שזה עתה נזרעו, ובהפיכת האדמה אעקור את החיטה. אין לנהוג בסדר זה: תחילה הופך, ורק לאחר מכן זורע.
חידושה של המשנה:
אף שהחיטה כבר התליעה, נבטה ועלתה מן האדמה, והיה מקום להתפתות ולומר שכיוון שהיא ניכרת לעין לא ישכח להפוך את האדמה - שלא כתחילת המשנה, העוסקת בזרעים הסמויים באדמה שאינם נראים, ושם פשוט שעליו להפוך תחילה - אף על פי כן אין לסמוך על זכירתו. תחילה יהפוך את האדמה ויעקור את נבטי החיטה, ורק אז יזרע את השעורים.
"כמה יהא חורש":
הפיכת השדה היא צורה של חרישה, ולפיכך שואלת המשנה כמה מן השדה עליו לעקור. תשובתה: "כתלמי הרביעה" - שיעשה זאת באופן הדומה לתלמים הנעשים לאחר ירידת הגשמים, שרוחבם היה ידוע בדרך כלל בימי המשנה, וכשיעור זה נדרש לעקור.
אבא שאול אומר: "כדי שלא ישייר רובע לבית סאה" - עליו לעקור את השדה כולו, ובלבד שלא ישאיר אחריו שטח שלא נעקר בשיעור רובע הקב (רבע קב) בבית סאה, כלומר בשטח שדרכו לזרוע בו כמות זרעים של סאה. נמצא שאחד חלקי עשרים וארבעה מן הקרקע רשאי להישאר בלתי חרוש, ודי בכך לדעת אבא שאול. אמנם כמות זו עדיין תצמיח חיטים בשדה השעורים החדש, אך אין בכך פסול, שכן כל עוד השיעור הוא אחד חלקי עשרים וארבעה או פחות מכך - מותר לעניין כלאיים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דרך ההיפטרות מזרע החיטים שנזרע קודם לכן: המתנה עד שיתליעו וישרישו, הפיכת האדמה, ורק לאחר מכן זריעת השעורים. אף כשהחיטה כבר צמחה וניכרת לעין, אין לשנות את הסדר ואין לסמוך על הזכירה. שיעור החרישה נמדד "כתלמי הרביעה", ולדעת אבא שאול בלבד שלא ישייר רובע לבית סאה, שהוא אחד חלקי עשרים וארבעה, שיעור המותר לעניין כלאיים.