כלאים, פרק ד', משנה ג'. משנתנו מצטטת את דעת רבי יהודה, החולק על ההגדרה שלמדנו במשנה הקודמת בנוגע לשאלה מהו מחול כרם. רבי יהודה אומר: "אין זה אלא גדר הכרם" - ההגדרה שניתנה במשנה הקודמת, שמחול הכרם מצריך לדעת בית הלל שתים עשרה אמות כדי לנטוע בו, אינה אלא גדר הכרם: הרווח שבין הכרם ובין הגדר, כפי שתיארנו. אין זה מחול כרם המצריך שתים עשרה אמות.
דין גדר הכרם לדעת רבי יהודה:
בגדר הכרם - כל עוד מפריש אדם ארבע אמות בסמוך לכרם, רשאי הוא לזרוע את השאר, ואין נפקא מינה מה גודלו של הרווח, ואין לו לחוש לכך.
איזהו מחול הכרם?
היכן, אם כן, נאמרה הלכת מחול הכרם, שבה קבעו בית הלל כי יש צורך בשתים עשרה אמות כדי לזרוע? בין שני הכרמים. כלומר, כאשר שני כרמים סמוכים זה לזה - ואין זה אזור שנחרב, אלא שני כרמים נפרדים מתחילתם - נדרשות שם שתים עשרה אמות לכל הפחות: ארבע אמות לכל אחד מן הכרמים משום 'כדי עבודתו', השטח הדרוש כדי לעבוד את הכרם, וארבע אמות נוספות באמצע, כדי שייחשב המקום שדה בפני עצמו ולא יהיה טפל לאחד משני הכרמים.
בית שמאי, כמובן, יאמרו שם שנדרשות שש עשרה אמות: שתי קבוצות של ארבע אמות כדי שייחשב המקום שדה. זוהי שיטת בית שמאי. אך לדעת רבי יהודה, עצם ההגדרה של מחול הכרם - המקום שבו נחלקו בית שמאי ובית הלל - היא דווקא בין שני כרמים.
התנא קמא, החולק על רבי יהודה, סובר כי אף בין שני כרמים נחשב הדבר כמחול כרם, ולפי דין מחול כרם אומרים בית הלל שנדרשות שש עשרה אמות ולא שתים עשרה. נמצא שאין דינו שווה, ושיעור שתים עשרה אמות אינו רלוונטי אלא כאשר מדובר בסמוך לגדר.
דברי הירושלמי:
הירושלמי מזכיר כי אם גפני שני הכרמים מיושרות זו כנגד זו, אף רבי יהודה מודה שלשטח שביניהם יש דין מחול הכרם, שכן יוצא ששני הכרמים הללו אינם באמת אלא כרם אחד, ולשטח שביניהם יהיה דין של קרחת שבתוך כרם יחיד. רק כאשר אינן מיושרות זו כנגד זו, שאז ברור ששני כרמים נפרדים הם, יחול דין שתים עשרה אמות לדעת רבי יהודה.
מאחר שאנו עוסקים בעניין הגדר, מבקשת משנתנו לברר מהו גדר בהלכה: מחיצה החוצצת בין הדברים הגדלים - בין הכרם, למשל, ובין שטח שמבקשים לזרוע בו ירקות - והמהווה הפסק, הפרדה וגבול בין השניים, כך שניתן לזרוע בצמוד למחיצה משני צדדיה. מה, אם כן, נחשב גדר?
איזהו גדר?
"שהוא גבוה עשרה טפחים" - גדר נחשב גדר כאשר גובהו עשרה טפחים.
"וחריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה" - וכן חריץ, תעלה, המפריד בין הכרם ובין צמחים אחרים: עליו להיות עמוק עשרה טפחים לכל הפחות, ורחב ארבעה טפחים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דעת רבי יהודה, שההגדרה של מחול הכרם אינה בסמוך לגדר - שם דיו בהפרשת ארבע אמות - אלא בין שני כרמים נפרדים, ושם נדרשות שתים עשרה אמות לדעת בית הלל ושש עשרה לדעת בית שמאי. עמדנו על שיטת התנא קמא החולק, על דברי הירושלמי בגפנים המיושרות זו כנגד זו, ולבסוף על שיעורי המחיצה המפרידה: גדר בגובה עשרה טפחים, וחריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה.