כלאים, פרק ו', משנה ב'. במשנה זו נמשיך בדיני עריס - הפעם בעריס היוצא מן המדרגה - ולאחר מכן נעבור לדין שתי שורות של גפנים הנטועות בגבהים שונים.
"עריס שיוצא מן המדרגה":
המדובר בעריס היוצא מן הגבעה באופן אופקי, כך שהוא בולט מן הגבעה אל מעל העמק שנמצא תחתיו, וגפנים על גביו.
דברי רבי אליעזר בן יעקב:
"אם עומד בארץ ובוצר את כולו" - כאשר ניתן לעמוד על הקרקע שמתחת לעריס האופקי ולבצור משם את כל הענבים שעליו, הרי הוא קרוב דיו לקרקע, ואז "הרי זה אוסר ארבע אמות בשדה": העריס נחשב ככרם הממוקם בשדה שמתחת לגבעה, ואוסר ארבע אמות מן הבסיס שבו הוא נגמר. מעמדו כמעמד כרם, ויש להרחיק ארבע אמות מכל זריעה.
"ואם לאו" - אם העריס גבוה מדי ואין יד הבוצר מגעת אל הסבכה שמעל ראשו כדי לבצור ממנה, "אין אוסר אלא כנגדו": אסורה הזריעה תחת הסבכה עצמה בלבד, ולא מעבר לה.
שתי שורות גפנים בגבהים שונים:
מכאן עוברת המשנה מעניין הדלית אל דין שתי שורות של גפנים הנטועות בקרקע. כפי שהזכרנו, כל עוד יש שתי שורות - אחת של שלוש גפנים ואחת של שתיים, שהיא היוצאת כזנב - די בכך כדי להיחשב כרם.
על מקרה זה אומר רבי אליעזר: "אף נוטע אחת בארץ ואחת במדרגה". הואיל ודובר קודם לכן בתל שבתוך בקעה, מיישמים זאת אף בדין כרם רגיל: שורה אחת של גפנים נטועה בקרקע שלמטה, בבקעה, והשורה השנייה נטועה על התל.
"אם מן הארץ עשרה טפחים - אינם מצטרפים זה עם זה" - כאשר התל גבוה עשרה טפחים מעל אזור הבקעה, אין הגפנים שעל התל מצטרפות עם אלו שבבקעה ליצירת כרם.
"ואם לאו, הרי זו מצטרפת עמה" - אם אין התל גבוה עשרה טפחים, הגפנים הגדלות על ראש הגבעה מצטרפות עם אלו שלמטה ליצירת כרם.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני דינים. הראשון - עריס היוצא מן המדרגה מעל העמק: אם ניתן לעמוד בארץ ולבצור את כולו, מעמדו ככרם והוא אוסר ארבע אמות בשדה; ואם לאו, אינו אוסר אלא כנגדו. השני - שתי שורות גפנים, אחת בארץ ואחת במדרגה: בגובה עשרה טפחים אינן מצטרפות זו עם זו, ובפחות מכך הן מצטרפות ליצירת כרם.