כלאים פרק ט' משנה ב'. המשנה פותחת בשני סוגי משי: האחד דומה במראהו לפשתן, והאחר דומה במראהו לצמר.
"השירים והכלך אין בהם משום כלאים, אבל אסורים מפני מראית העין":
"השירים" - סוג של משי הדומה לפשתן או לבד.
"והכלך" - סוג של משי הדומה לצמר.
אין בשניהם משום כלאים, שכן סוף סוף משי הם, ואף שהם עשויים להיראות כמינים שיש בהם איסור שעטנז, אין הם אותם מינים עצמם אלא דומים להם בלבד. אף על פי כן אסורים הם מדרבנן מפני מראית העין, ולפיכך אין לערב:
שירים - הדומה לפשתן - עם צמר.
כלך - הדומה לצמר - עם פשתן.
שירים וכלך זה עם זה: אף ששניהם משי ואין בהם בעיה כלל, כיוון שכל אחד מהם דומה למין האסור, נאסר עירובם מפני מראית העין.
"הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים, ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בהם":
כרים וכסתות אין בהם איסור כלאים, בתנאי שאין בשרו של האדם נוגע בהם. ראוי לציין כי הכסתות אינן כמזרנים שלנו, אלא דומות יותר לכרים גדולים מאוד, שהיו ישנים ושוכבים על גביהם.
הירושלמי מוסיף עוד תנאים, ובסך הכול שלושה:
שלא יהיה בשרו נוגע בהם, כלשון המשנה.
שלא יהיו ממולאים אלא ריקים, שאם מלאים הם - עלול האדם לשקוע בתוכם, ויימצא שהם מכסים אותו במידה מסוימת.
שיונחו על גבי משטח קשה, באופן שכאשר יושב או שוכב עליהם אין אפשרות שהבד יתגלגל ויעלה עליו, שנאמר "לא יעלה עליך" - אין רשות שיעלה עליו כלל.
"אין ארעי לכלאים":
אין דין ארעי בכלאים. לבישת שעטנז אסורה אף באופן זמני ומזדמן, ואין לומר שכיוון שאין זו לבישה קבועה, מוגדרת ורשמית - הרי היא מותרת. אף לבישה חולפת אסורה.
"ולא ילבש כלאים אפילו על גבי עשרה, אפילו לגנוב את המכס":
אין לובשים כלאים אף כשכבה עשירית מעל שאר הבגדים, ואף כשכל תכלית הלבישה היא לגנוב את המכס. לעיתים היו גובי מכס שלא נתמנו על ידי השלטון אלא היו אנשי זרוע, וגבו מכס או הוסיפו לגבות יותר ממה שהתיר להם השלטון, והיו מטילים את המכס לפי כמות הבגדים שברשות האדם. משום כך היו אנשים לובשים בגדים מרובים כדי להתחמק מן המכס.
ואף שכוונתו בלבישה זו אינה לשם לבישה כלל, אלא להסתיר את הבגד בלבד, סוברת שיטה זו שעדיין יש בכך בעיה, ואיסור שעטנז במקומו עומד.