כלאיים, פרק ה', משנה ב'. המשנה עוסקת בכרם שגפניו נטועות בסמיכות יתירה זו לזו, ובשאלה אם נטיעה כזו נחשבת כרם לכל דבריו.
לשון המשנה ונידונה:
"כרם שהוא נטוע על פחות מארבע אמות" - כרם שהגפנים שבו נטועות במרחק קטן מארבע אמות זו מזו. מרחק זה קרוב מדי מכדי שהגפנים יגדלו כראוי, שכן הן זקוקות למרווח של ארבע אמות לפחות.
"רבי שמעון אומר: אינו כרם" - הואיל והגפנים סמוכות מדי ואין ביכולתן לגדול כראוי, אין לנטיעה זו דין כרם.
"וחכמים אומרים: כרם, ורואין את האמצעיות כאילו אינן" - החכמים חולקים וסוברים שדין כרם עליו. הגפנים האמצעיות, אותן שנטועות בסמיכות יתירה, נחשבות כאילו אינן קיימות; ומשעה שאין מתחשבים בהן, נמצאות הגפנים שמחוץ להן עומדות במרחק הראוי זו מזו - יותר מארבע אמות, שש אמות או כפי שיצא - ובידינו כרם כשר.
גבולו של הדין - שתי שורות בלבד:
אף לדעת חכמים, אם אין לפנינו אלא שתי שורות הנטועות בסמיכות יתירה, אין לומר בהן "רואין את האמצעיות כאילו אינן". שהרי משעה שמסלקים, ולו באופן תיאורטי, שורה אחת, נותרת שורה יחידה - ואין בכך כרם. לפיכך יודו חכמים שבשתי שורות בלבד אין הדין מועיל.
טעמי המחלוקת על פי הגמרא בבבא בתרא:
לדעת רבי שמעון: אין אדם נוטע את גפניו בסמיכות כזו, ובוודאי אין הוא נוטע באופן שיֵדע מראש כי יהיה עליו לעקור. משום כך ברי שאין זה כרם, שכן אדם אינו עושה כן; ואם אירע הדבר בטעות או מסיבה אחרת, הרי נעשה שלא כתיקנו ואינו מועיל.
לדעת חכמים: לעיתים אדם נוטע באופן הנראה שלא כתיקנו, מפני שהוא בודק אילו נטיעות ייקלטו ואילו לא. אין זו תוכניתו לטווח הארוך, והוא מצפה שיהיה עליו להסיר חלק מהן בשלב מסוים. לפיכך, אף שעדיין לא הסירן, מאחר שהסרתן היא חלק מתוכניתו, ניתן להתייחס אל אותן נטיעות העתידות להיעקר כאילו אינן קיימות כבר עתה - ומשום כך יש לו דין כרם אף מעכשיו.
לסיכום: במשנה זו נחלקו רבי שמעון וחכמים בכרם שנטעו בפחות מארבע אמות. לדעת רבי שמעון אין זה כרם, שאין אדם נוטע כך לכתחילה; ולדעת חכמים זהו כרם, שכן "רואין את האמצעיות כאילו אינן" - הנטיעות הסמוכות עתידות להיעקר, ונחשבות כאילו אינן קיימות, ובלבד שיישארו יותר משתי שורות.