משנה ב' ממשיכה לעסוק בעניין ההברכה - נטילת גפן היוצאת מן הקרקע ושתילתה מחדש, באופן שהיא עולה ויוצאת במקום שני. משנתנו מלמדת כי אם נעשה הדבר בשלוש גפנים, ניתן בסופו של דבר ליצור מהן כרם שלם: שהרי כאשר עושים מעשה הברכה, והמקום הראשון שממנו יוצאת הגפן נראה, והיא עולה גם במקום שני מן הקרקע - נעשו שתי גפנים מגפן אחת.
שלוש גפנים המצטרפות לכרם:
רבי אלעזר בר צדוק אומר כי הכול תלוי במרווח שבין המקום הראשון שבו יוצאת הגפן מן האדמה לבין המקום השני שבו היא יוצאת: אם המרחק ביניהם הוא בין ארבע אמות לשמונה אמות - הרי הם מצטרפים זה לזה ליצירת כרם.
וטעם הדבר, שכן בכל כרם:
פחות מארבע אמות: אם הגפנים במרחק של ארבע אמות או קרוב מכך זו לזו - קרובות הן מדי.
יותר משמונה אמות: אין זה נחשב כרם.
נמצא, שאם המרחק הוא בין ארבע אמות לשמונה אמות, שלוש הגפנים הללו נחשבות באמת כשש גפנים. אך אם אין המרחק בין ארבע לשמונה אמות - אין הן מצטרפות זו לזו.
גפן שיבשה:
המשנה ממשיכה ומלמדת: גפן שהתייבשה - אסור לזרוע לידה, אך אם זרע ואכן צמח שם דבר, אין הוא נעשה אסור. האיסור לזרוע נובע ממראית העין בלבד, שהרי הגפן כבר אינה חיה באמת; ומצד עצם הדבר, מכיוון שאין היא צומחת עוד, הזריעה כשלעצמה בסדר.
הרא"ש מבאר כי אם נשרו עלי הגפן אפילו בקיץ - אף על פי שבקיץ אמורים להיות לה עלים - עדיין יהיה הדבר אסור, משום שיש גפנים המאבדות את עליהן אף שהן חיות, ואפילו בקיץ.
הכותנה - 'צמר גפן':
המשנה מוסיפה עוד מן העניין של דברים שאסור לזרוע לידם, אך אף אם זרע - לא נוצר איסור: רבי מאיר אומר כי מה שאנו קוראים לו כותנה, אסור לזרוע לידו כאילו היה גפן, אך אין הוא נעשה אסור אם זרע לידו.
וטעם הכינוי 'צמר גפן' - שמשמעותו המילולית הוא הצמר של הגפן - הוא משום שהכותנה דומה בצורת גידולה לגפן. לפיכך, מחמת הדמיון, אין לזרוע לידה; אך אם צמח שם דבר, אין הוא נעשה אסור.
יש המבינים אמירה זו באופן אחר: אין היא מתייחסת לאיסור לזרוע ליד הכותנה, אלא לזריעת כותנה ליד גפן.
נטיעה מעל גפן שהוברכה:
עוד נאמר בשם רבי מאיר, כי אותה הלכה - שהדבר אסור אך אינו יוצר איסור - נכונה גם בנוטע מעל גפן שהוברכה, כלומר גפן שהונחה מתחת לאדמה במעשה הברכה. כפי שלמדנו במשנה הקודמת, נדרשים שלושה טפחים מעליה כדי לנטוע שם; ואם לא היו שלושה טפחים, הרי בדיעבד הנטיעה מעל הגפן אסורה - אסור לנטוע שם, אך אין הדבר נעשה אסור.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי שלוש גפנים שהוברכו ועיקריהן נראים יכולות להצטרף ולהיחשב כשש גפנים, ובלבד שהמרווח שביניהן נע בין ארבע אמות לשמונה. כמו כן עמדנו על שלושה מקרים שבהם אסור לזרוע מחמת מראית העין אך הזרעים אינם נעשים אסורים: גפן שיבשה, הכותנה הדומה לגפן בצורת גידולה, והנטיעה מעל גפן שהוברכה בלא שלושה טפחים.