מסכת כלאים, פרק ט', משנה א'. פרק זה עוסק בהלכות שעטנז - איסור לבישת בגד שיש בו תערובת של צמר ופשתים יחד. המשנה פותחת בקביעת גדרו של האיסור, וממנה משתלשלות הלכות נוספות המיוחדות לשני מינים אלו בלבד.
"אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים":
אין דבר האסור מדין כלאים - והכוונה כאן לשעטנז - אלא צמר ופשתים. אלו הם שני המינים היחידים הכפופים לדיני הכלאיים שבבגדים.
לצד זאת מונה המשנה שתי הלכות נוספות שנתייחדו בהן דווקא צמר ופשתים:
"אין מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים" - סוגי הבגדים היחידים הנטמאים בנגעי צרעת הם אלו העשויים מצמר או מפשתן.
"ואין הכהנים לובשים לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים" - הכהנים אינם לובשים לעבודתם בבית המקדש שום סוג בגד, אלא בגדים העשויים מצמר או מפשתן בלבד.
איזהו הצמר האסור:
לא כל סוג של צמר אסור בשעטנז. הצמר האסור הוא צמר של כבשים בלבד; צמר של איילים או של גמלים אינו כפוף לדיני הכלאיים.
"צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה":
כאשר נוטלים צמר גמלים וצמר רחלים ומערבבים אותם יחד לתערובת אחת, ההלכה נקבעת לפי הרוב:
"אם רוב מן הגמלים - מותר" - צמר הרחלים בטל ברוב, ומותר לערבב את התערובת בבגד עם פשתן.
"ואם רוב מן הרחלים - אסור" - התערובת נחשבת צמר רחלים, ואסור לערבבה עם פשתן.
"מחצה למחצה - אסור" - כאשר השיעורים שווים, אין הצמר בטל, ואף זה אסור.
"וכן הפשתן והקנבוס":
אותו כלל עצמו חל בתערובת של פשתן (flax) וקנבוס (canvas), שאינו כפוף לדיני שעטנז: אם רובו פשתן - אסור; אם רובו קנבוס - מותר; ומחצה למחצה - אסור.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי איסור כלאי בגדים - שעטנז - נאמר בצמר ופשתים בלבד, וכן שרק בגדי צמר ופשתים מטמאים בנגעים ורק הם נלבשים בעבודת הכהנים במקדש. עוד למדנו שהצמר האמור הוא צמר רחלים דווקא, ולפיכך בתערובת של צמר גמלים וצמר רחלים, וכן בתערובת של פשתן וקנבוס, הכול תלוי ברוב - ומחצה למחצה אסור.
בהמשך הפרק נוסיף ונעמיק בפרטי דיני השעטנז.