פרק ז' במסכת כלאיים פותח בדין ה'הברכה'. הברכה היא פעולה שבה אדם נוטל קצה של זמורת גפן ומשיבו אל תוך הקרקע, קוברו באדמה כדי שיצמח במקום אחר - ולעיתים במקום טוב יותר. שם הפעולה נגזר מן המילה 'ברך': כשם שהברך מתכופפת, כך מכופף האדם את הגפן ומחזירה אל תוך הקרקע.
"הַמַּבְרִיךְ אֶת הַגֶּפֶן בָּאָרֶץ":
לשון המשנה: "הַמַּבְרִיךְ אֶת הַגֶּפֶן בָּאָרֶץ, אִם אֵין עָפָר עַל גַּבָּהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים - לֹא יָבִיא זֶרַע עָלֶיהָ". כלומר: הנוטל זמורת גפן ומכופפה אל תוך הקרקע, אם אין על גבי החלק הקבור שלושה טפחים של עפר - אסור לו לזרוע זרעים מעליו. טעם הדבר: בשלושה טפחים של עפר אין שורשי הזרעים מחלחלים ויורדים אל הגפן; אך בפחות מכך חוששים שימצאו את דרכם כלפי מטה אל תוך הגפן, ויווצרו כלאיים.
ומוסיפה המשנה: "אֲפִלּוּ הִבְרִיכָהּ בִּדְלַעַת אוֹ בְּסִילוֹן" - הדין נאמר אף כאשר קבר את הגפן בתוך דלעת חלולה, או בתוך סילון, צינור העשוי חרס וטיט. שכן שניהם עתידים להתחורר על ידי שורשי הזרעים הנזרעים, ואין בהם הגנה של ממש המונעת מן הצמח לחדור אל תוך הגפן.
המקרים שבהם הזריעה מותרת:
סילון של מתכת: צינור העשוי מתכת אינו נחדר על ידי השורשים, ולפיכך הזריעה מותרת.
זריעה בצד הגפן: אף היא מותרת, משום ששורשי הזרעים אינם מתפשטים לצדדים אלא יורדים ישר כלפי מטה, ובכך הם מחטיאים את הגפן.
"הִבְרִיכָהּ בְּסֶלַע": המבריך את הגפן בתוך סלע או בתוך אבן - אף על פי שאין על גבה אלא שלוש אצבעות של עפר, מותר להביא זרע עליה, מפני שהאבן חוצצת בפני כל גידול היוצא מן הזרע. ולמעשה אין צורך אפילו בשלוש אצבעות, והמשנה ראשונה מבאר שדי בכל שהוא.
"אַרְכּוּבָה שֶׁל גֶּפֶן":
הארכובה מתארת גפן שעלתה מן האדמה במקצת, ומיד לאחר שיצאה כופפה האדם והשיבה אל תוך האדמה ושתלה מחדש - עד שצורתה כצורת ארכובה, כברך כפופה.
בכגון זה אומרת המשנה: "אֵין מוֹדְדִין לָהּ אֶלָּא מִן הָעִיקָּר הַשֵּׁנִי". כשבא אדם למדוד את ששת הטפחים שיש להרחיק מגפן יחידה קודם הנטיעה, אין הוא מודד אלא מן העיקר השני - המקום שבו יוצאת הארכובה בקצה. כלומר: הגפן עולה מן הקרקע, חוזרת אל תוך הקרקע ועולה שוב, והמדידה נעשית מן המקום השני שבו היא עולה.
ומתי נאמר דין זה? המשנה ראשונה מבאר שדווקא כאשר המקום הראשון שממנו יצאה הגפן נטמן ואינו נראה, ואין נראה אלא המקום השני. אך אם העיקר הראשון נראה לעין, יש לספור ולמדוד אף מן המקום הראשון שבו יצאה מן הקרקע. ומה שנקטה המשנה את המקום השני - אין זה אלא משום שאנו מניחים כי המקום הראשון אינו נראה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין ההברכה - כיפוף זמורת הגפן והחזרתה אל תוך הקרקע. אין זורעים על גבה אלא אם כן יש שלושה טפחים של עפר על גביה, ואף הברכה בדלעת או בסילון של חרס אינה מועילה, שכן הם מתחוררים על ידי השורשים. לעומת זאת מותרת הזריעה בסילון של מתכת, בצד הגפן, ובמבריך בסלע - שם די בשלוש אצבעות של עפר, ולדעת המשנה ראשונה בכל שהוא. כן למדנו את דין ארכובה של גפן, שאין מודדין לה אלא מן העיקר השני, וזאת דווקא כאשר העיקר הראשון נטמן ואינו נראה.
במשנה הבאה נמשיך בעיוננו בדיני הגפן שבפרק זה.